מלרון או לריאם?

אנחנו לא נמליץ אישית על איזה מהכדורים למניעת מלריה כדאי ליטול ביבשת, אנא היוועצו במרפאת מטיילים בנושא.

ובכל זאת- מספר עובדות:

​​

לריאם  (Lariam, Mefloquine)
המינון: כדור אחד, אחת לשבוע. מומלץ להתחיל בטיפול שבוע־שבועיים לפני ההגעה לאזור שבו יש מלריה ולהפסיקו חודש לאחר היציאה מהאזור הזה.

תופעות הלוואי השכיחות - על פי מחקרים - הן בחילות והפרעות בשינה. אלה תופעות קלות שבדרך כלל אינן גורמות להפסקת הטיפול. ייתכנו גם גם הקאות,שלשולים ודיכאון.
נדיר מאוד: הפרעות נפשיות קשות יותר. לשמועות על נשירת שיער אין תמיכה מחקרית.
חשוב לציין: חומרת תופעות הלוואי של התרופה ומספרן קטנים בהרבה מהאגדות האורבניות שנהוג לשמוע מגורמים לא מוסמכים שונים. התרופה אסורה לסובלים מהפרעות פסיכיאטריות שונות ולסובלים מפרכוסים ולאנשים שסובלים מהפרעות קצב המטופלות בתרופות מסוג חוסמי בטא. עלותה פחותה מזו של תרופת המלרון.

 

מאלארון (Malarone, Atovaquone/Proguanil)
המינון: כדור אחד, בכל יום. התרופה טובה נגד כל סוגי המלריה בכל האזורים בעולם. היא גורמת לפחות תופעות לוואי, באופן יחסי. המגרעת הבולטת שלה: היא יקרה ועל המטופל ליטול אותה בכל יום ויום. מומלץ להתחיל בטיפול יומיים לפני ההגעה לאזור שבו יש מלריה ולהמשיכו שבעה ימים לאחר היציאה מהאזור. השימוש בתרופה אסור לנשים בהריון, לילדים מתחת למשקל של 11 ק"ג ולאנשים הסובלים מאי־ספיקת כליות.

המלארון יכול לשמש גם כתרופה "מעכבת" ברגע שיש חשש למלריה.
אם מתגלים תסמינים כלשהם אפשר לקחת אותה ע"פ המינון המומלץ במקרה חירום (4 כדורים ביחד, פעם ביום, במשך 3 ימים) וזה מעכב את החמרת המחלה ונותן לכם יותר זמן להגיע לבית חולים.
מסיבה זו מומלץ גם למי שנוטל לריאם, או שלא לוקח תרופה נגד מלריה בכלל, להצטייד לפחות בחבילת מלרון אחת למקרה חירום.

​

בילהרציה

בילהרציה היא מחלה המועברת באמצעות זחלים של תולעים זעירות החיות במים מתוקים, שחודרות לגוף דרך העור ונצמדות למעיים או לדרכי השתן. התסמין הראשון עשוי להיות עקצוץ ולפעמים פריחה קלה באזור כניסת התולעת לגוף. כעבור שבועות אחדים עלול להתפתח חום גבוה, פריחות בעור, נפיחות של עיניים והשפתיים ושיעול. בשלבים מאוחרים יותר עלולים להופיע כאבי בטן, דם בשתן, חסימות בדרכי השתן, שלשולים ואף גידולים בדרכי העיכול. 
זה אמנם נשמע נורא ואיום, אך זה לא אומר בהכרח שאסור לרחוץ במים באיזורים בהם קיים חשש לבילהרציה.

במלאווי למשל, המדינה הידועה שבחופי האגם שבה (אגם מלאווי) ישנה נוכחות של הטפיל- ימליצו הרופאים במרפאת המטיילים כמעט בצורה אוטומטית שלא לרחוץ בו כלל. בפועל- המדינה בנויה כולה לחופי האגם והאטרקציות בה בהתאם לכך, קשורות בשכשוך במים, צלילה, שנירקול, שחיה ועוד. מירב המטיילים דווקא בוחרים שכן לנצל את מימי האגם ולרחוץ בהם מכיוון שאפשר למצוא בכל בית מרקחת כדורים נגד בילהרציה. את הכדורים נוטלים תקופה מסויימת לאחר החשיפה למים, ובמינון שייקבע בבית המרקחת בו תרכשו את התרופה. לרוב מדובר בנטילת הכדורים כמה שבועות לאחר החשיפה אל המים, אך אלו פרטים שידעו לתת לכם גם כן בבית המרקחת.

​

מותר לשתות את המים?

במרבית המדינות באפריקה לא מומלץ לשתות מים מהברז. זה לא כל כך מפריע כיוון שמים מינרלים הם טובים, זמינים ביותר בכל מקום שבו תהיו, וגם די זולים. לרוב דווקא כן ניתן לצחצח שיניים במים ולא צריך מים מינרלים למטרה זו. בחלקה הדרומי של היבשת- בזמביה, בוטסוואנה ונמיביה, באזורים המיושבים בערים הגדולות כבר ניתן לשתות מהמים, ובדרום אפריקה ככלל אפשר לשתות בכל המדינה מהברזים. (מוטב להיוועץ במקום בו תהיו).

לבדיקה יותר ספציפית לפי ערים- לחצו כאן

​

מותר לאכול ירקות? אוכל רחוב?​

הכי קל להגיד שאסור לאכול כלום, לפי ההגיון של 'מי שלא נכנס למים לעולם לא יטבע'. מנסיונם של מטיילים רבים אפשר לומר שבמרבית היבשת הפירות והירקות מצוינים, טריים וטעימים מאוד. כל אחד מכיר את גופו, ואם זה לא בשבילכם אז תמנעו מזה. אותו הדבר תקף לגבי אוכל רחוב – המונים כבר אכלו את זה ושרדו ואפילו נהנו מאוד. אנחנו לא ממליצים להחמיץ את החוויה- מנקודת מבט תרמילאית-לא רפואית.

​

דיזנטריה

היא שלשול חמור, המלווה לפי הגדרה בדם וריר בצואה, וכן בחום גבוה, הנובע מזיהום במערכת העיכול. המושג מתייחס יותר לתסמינים הנגרמים על ידי מחלות או מצבים בריאותיים שונים, ובדרך כלל אינו משמש כשם של מחלה בפני עצמה.
על החולים בדיזנטריה לשתות כמויות גדולות של נוזלים על-מנת למנוע התייבשות כתוצאה מהשלשול. במקרים חמורים נדרש עירוי תוך-ורידי כדי לספק את הנוזלים החסרים. לא מומלץ לצרוך תרופות נגד שלשול, שכן הן מאריכות את משך המחלה.
יש תרופות שמטפלות בדיזנטריה עצמה ולא בשלשולים, וכדאי לקבל מרשם אליהן במרפאת מטיילים.

​

​

פק"ל בריאות מומלץ ניתן למצוא ברשימת הציוד.