התנדבות בפרוייקט Art Joy Love

​

איך בכלל עלה הרעיון?

 

אחרי השנת שירות, צבא, ועוד שנתיים של עבודה בתנועת נוער, החלטנו כמו כל ישראלי ממוצע שלפני שמתחילים החיים האמיתיים אנחנו חייבות לראות קצת עולם. התחלנו בכלל מהרצון לטוס בשביל להתנדב ורק אחרי זה התחיל התכנון שכלל עוד 3 חודשי טיול באתיופיה וטנזניה.

יש משהו בצירוף המילים  "אנחנו טסות להתנדב באתיופיה" שגורם לכל מי ששומע אותן להסתכל עליך במבט מעריץ ומוקיר תודה, וכשמוסיפים את הביטוי "בבית יתומים" בכלל אנשים לא יודעים איך לאכול את כל טוב הלב שנוטף ממך.. איך מתחילים להסביר לאנשים שאנחנו אלו שזכינו לקבל הצצה ולהיות חלק מעולם מדהים שלפני חצי שנה לא ידענו שקיים בכלל?

טסנו להתנדב בבית יתומים בשם "Ahope", שנמצא באדיס אבבה ומיועד לילדים יתומים נשאי HIV. תכנית ההתנדבות היא יוזמה של בית חולים "הדסה" בירושלים שמובילים כבר שנים רבות ארגון בשם "Art joy love". שיתוף הפעולה בין בית היתומים לבית החולים החל לפני שנים רבות, כשנציגים מטעם בית החולים פיתחו קוקטייל תרופות ייחודי שמעכב את התפרצות נגיף הHIV בילדים ובבני נוער. הקשר נרקם כאשר מתנדבים מבית החולים הגיעו לבתי יתומים שונים ברחבי אתיופיה והפיצו את קוקטייל התרופות. בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנים שבהן השימוש בתרופות הוא חלק משגרת היום בבית היתומים, החלו לשלוח מתנדבים מישראל לבתי היתומים השונים ברחבי אתיופיה כדי שבנוסף לשגרת התרופות, יוסיפו גם פעילויות חברתיות ויבנו קשר אישי ואוהב עם הילדים.

מתחילים...

הגענו לאתיופיה ביום חמישי, 1/10/15. התחושה הראשונית הייתה הלם, כמו שמקבלים בדרך כלל כשמגיעים למדינת עולם שלישית. אומנם יש כבישים ראשיים, רמזורים ומכוניות על הכבישים, אבל ברגע שעולים בפעם הראשונה על מונית באתיופיה מבינים שמה שבישראל היה הופך מזמן לגרוטאה, באתיופיה נחשב למכונית פאר (מה שכנראה נותן הצדקה לנהג לגבות מאיתנו מחיר כפול רק בגלל צבע עורנו).

הגענו לגסט-האוס שידענו שאמור להיות קרוב לבית היתומים. טוב, הוא אולי היה קרוב אבל להגיע ממנו אל בית היתומים זה חתיכת פרוצדורה .. התחבורה הציבורית באתיופיה מבוססת על רכבים שמזכירים במבנה שלהם מוניות שירות כמו בישראל, שאמורות להכיל בערך 10 נוסעים אבל באתיופיה הן מכילות לפחות 20 איש שיושבים צפופים, מזיעים, אחד על השני ורק מחכים שהנסיעה תיגמר! בנוסף, הנסיעות מורכבות מהמון החלפות של מוניות בדרך אל היעד, שכל פעם אתה נוסע בערך 3 דקות לפני שתצטרך לרדת. ככה יוצא שנסיעה שברכב פרטי אמורה לקחת 15 דקות יכולה לקחת יותר משעה. אין ספק שמכל תקופת ההתנדבות זה החלק שהכי פחות נתגעגע אליו אם כי זאת חוויה וחלק בלתי נפרד מהתרבות ואורח החיים באתיופיה.

 

הגענו בפעם הראשונה לבית היתומים ונפגשנו עם המנהל- מנגשה. עברנו קצת על נהלים וחוקים, סקירה של בית היתומים ומה מצופה מאיתנו בתקופה הקרובה.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

פוגשים את הילדים

 

בבית היתומים יש בערך 30 ילדים, מתוכם 5 תינוקות והשאר הולכים לגן ולבית הספר. הגדול מבין הילדים, ילד בן 16 בשם מסקלו, ללא ספק מנהיג החבורה.

בפעם הראשונה שפגשנו אותם, איך לא, הם צחקו עלינו וניסו להמציא לעצמם שמות חדשים. לקח זמן עד שהם נפתחו והבינו שאפשר להתחבר אלינו.

למזלנו, בפעם השנייה שהגענו לבית היתומים היה יום שבת שזה יום שבתון ולכן הילדים היו כל היום בבית היתומים ולא הלכו לבית הספר, ככה הרווחנו הרבה זמן איתם על ההתחלה שנתן לנו הרבה נקודות זכות מבחינתם.

 

ואז לאט לאט הם הפכו לפרצופים עם שמות.

בטי, בזה, בטריק, מירון, סמי, נתי, אשתנאו, מיקי, ברקת,פלור,צנת ויוסף הם רק חלק מהילדים המדהימים האלה שנכנסו לנו חזק לתוך הלב. אומנם קשה מאוד לתקשר עם ילדים בלי שפה משותפת אבל עם הזמן למדנו שאפשר לייצר תקשורת שמבוססת על מילים אחדות באנגלית, משפטים צולעים באמהרית ומילה אחת בעברית שהם לא יישכחו אף פעם- משוגע!

ומה בשגרה?

 

היינו מגיעות כל יום ומחכות לילדים שיחזרו מבית הספר. המחסור העיקרי בבית היתומים הוא ביצירת פעילויות עם ערך מוסף לילדים ברגע שהם מגיעים בחזרה מהלימודים. אין שם אווירה של משמעת ושל יצירת תהליכים חינוכיים אלא טיפול והעברת הזמן לילדים.

זה המקום של המתנדבים לעשות מה שהם רוצים- משחקי כדור, קלפים, חוברות צביעה, קפיצה בחבל, קריאה באנגלית, יצירה וכל דבר שעולה על רוחכם. חשוב מאוד להביא דברים מהבית כי לא תמיד יש במקום עצמו וזה מוסיף המון לחוויה!

אחד הדברים שמאוד אהבנו היה ללכת בימי ראשון עם הילדים לכנסייה. יש כנסייה שממוקמת קרוב לבית היתומים וחלק מהילדים אהבו ללכת אליה בימי ראשון. בדרך כלל לכנסייה מגיעים בהרכב משפחתי וחגיגי, כמו לבית הכנסת, והילדים שלנו הלכו בדרך כלל לבד ועם בגדים מרופטים.. בפעם הראשונה שהלכנו איתם יד ביד הרגשנו איזה תחושת גאווה יש להם בכך שמישהו לוקח אותם ודואג לנו.

בנוסף היה לנו מאוד חשוב ללמד אותם ולתרגל בשפה האנגלית. מדי פעם הייתה מגיעה מורה פרטית שהעבירה בהתנדבות שיעורים והיינו מגיעות לעזור לה. זו השפה המשותפת היחידה עם הילדים והיה לנו כיף לדעת שיש תחום כלשהו בלימודים שאנחנו יכולות לעזור להם.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

ומה קורה עם הילדים?

אז, כמובן, האידיאל הוא למסור את הילדים לאימוץ. בתקופת ההתנדבות שלנו היו 2 פרידות מאוד מרגשות- משפחה אחת מארה"ב שהגיעה לאמץ את בטי וצנת (גילאים 15,16)  ומשפחה שנייה שהגיעה מארה"ב לאמץ את סמואל (11).

כל אחת מהפרידות לוותה בטקס מרגש שבו הצוות והילדים נפרדים מהעוזבים. משיחה קצרה שהייתה לנו עם אחת המשפחות יש משפט אחד שמלווה אותנו עד היום- "זאת הזדמנות אמיתית לשנות לילד הזה את החיים", וכך היה.

הילדים שנשארים בבית היתומים כמובן מפרגנים ותומכים אך זה מלווה בעצב רב. המטרה היא לנסות קודם כל לאמץ את הילדים הגדולים יותר. יש ילדים שנמצאים בבית היתומים כבר למעלה מ10 שנים ולצערנו הרב לא בטוח שיאמצו אותם בכלל.

הילדים שמגיעים לבית היתומים גדלים בתנאים מאוד טובים יחסית לאתיופיה. הם מקבלים 3 ארוחות ביום, טיפול רפואי, מקלחת, לימודים סדירים, מיטה ובאופן כללי תחושת משפחתיות. אומנם הם יתומים ורובם עברו הרבה לפני שהגיעו אל בית היתומים אבל ברגע שהם מגיעים הם זוכים לקבל תנאים מאוד טובים כדי להצליח לאחר מכן- באוניברסיטה, עבודה, הקמת משפחה וכו'.

 

החוויה הכי משמעותית - נוי

כמה ימים לפני שעזבנו את ההתנדבות וחזרנו לארץ, הגיעה משלחת מארה"ב של נציגים מחבר המנהלים של בית היתומים. לכבוד הגעתם הם ארגנו לילדים יום כיף בבריכה ואנחנו הצטרפנו אליהם בשמחה.

ראיתי הרבה פעמים ילדים מחייכים ושמחים, אבל אושר כמו של 30 ילדים שנכנסים כנראה פעם ראשונה בחיים לתוך בריכה- כנראה שאין. זה היה ללא ספק רגע השיא והסיפוק הכי גדול של כל תקופת ההתנדבות. לנו ברור מאליו שילד קטן הולך לבריכה או לים עם ההורים שלו והם מלמדים אותו לשחות ולצלול, ולהם לא הייתה את החוויה הזאת אף פעם. הם קיבלו בגדי ים חדשים ונכנסו לתוך המים, כמובן שהם לא ידעו לשחות ולצלול וזה היה כיף גדול להיות איתם ביום הזה וללמד אותם, ולראות אותם נהנים ומשתוללים במים.

 

החוויה הכי משמעותית-דרור

כחלק מהדברים שהבאתי מהארץ לבית יתומים היו חוטים להכנת צמידים, כאלה שחרשתי עליהם עם חברות כל הילדות שלי. ביום הראשון בבית היתומים התיישבנו עם כל הילדים שרצו והתחלנו ללמד אותם. ההתחלה הייתה מאוד קשה, כולם רצו ללמוד, כולם התקשו והמחסור בשפה משותפת בטח לא עזר. ככל שעברו הימים עוד ועוד ילדים למדו להכין צמידים, למעשה, רובם למדו אחד מהשני בכלל בשעות שלא היינו בבית יתומים. הצמידים והחוטים הפכו להיות סימן ההיכר שלנו וזה הדבר בראשון שהילדים היו מבקשים כל פעם שהגענו לבית יתומים.

היה מרגש ומספק לראות שהצלחנו להעניק לילדים האלה משהו שהיה משמעותי בתקופת הילדות שלנו והשיא היה ביום האחרון שלנו לפני החזרה לארץ- נכנסנו לסלון וראינו את כל הילדים יושבים אחד עם השני בשקט ומכינים צמידים. הייתה תחושה של סגירת מעגל וסיפוק גדול.

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

הפרידה

הפרידה הייתה קשה וכואבת. היה עצוב לחשוב שלא נראה אותם יותר בחיים ולצערנו גם לא היו מתנדבים אחרים שבאו להחליף אותנו. אלו ילדים מדהימים והלוואי שכמה שיותר אנשים יאמצו כמה שיותר ילדים וייתנו להם את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת- לשנות למישהו את החיים.

 

לסיכום, זאת הייתה חוויה מטורפת שלא היינו חוות בשום מקום אחר. הזכות האמיתית היא שלנו- להכיר עולם חדש, עם ילדים מדהימים ולב ענק שפשוט מחפשים לאהוב ושיאהבו אותם בחזרה. אין ספק שזה מכניס לפרופורציות הרבה מהדברים שאנחנו מתמודדים איתם ביום יום ומאפשר לנו לעזור ולתמוך במדינה שהתושבים שלה לא יעשו את זה בעצמם כנראה.

זאת מדינה כיפית וחמה עם תרבות עשירה ומעניינת והרבה גאוות יחידה. האנשים שהכרנו בתקופת ההתנדבות (לא רק הילדים, גם הצוות החינוכי) הם אלו שגרמו לנו להתאהב במדינה ובתרבות וזאת הסיבה שכל כך נהננו גם בהמשך הטיול שלנו.

​

ההתנדבות הזאת מתאימה בעיקר לכאלו שמחפשים משהו מאורגן ומסודר. המינימום הוא ל-3 שבועות התנדבות, על מנת שיהיה מספיק זמן ליצור קשר וחוויה משמעותית למתנדבים ולילדים.

ליצירת קשר עם הארגון - "Art joy love", שלחו מייל לבאים:

​

עדי אורנאי-   ornaiadi@gmail.com

פרופ' דן אנגלהרד-  engelhard@hadassah.org.il

פייסבוק: Art Joy Love

​​