מה קרה לי שם?

לפני כשנה וחצי טסתי לאתיופיה דרך פרוייקט "תן" של הסוכנות היהודית. עם השקת גלגלי המטוס עם הקרקע הירוקה החל הרומן הבלתי נדלה שלי עם העיר הקסומה הזאת. שהיתי בשכונה נחמדה בבית מקסים עם 16-17 מתנדבים למשך חצי שנה. אין מה לספר על תקופת ההתנדבות כי אין זה תואם את חוויית התרמילאי, אז אדלג לשלב אריזת המזוודות לפני החזרה הביתה, חושבת על הביקור הבא שלי.

​

בדיוק אחרי שנה נחתתי בגונדר עם מוצ'ילה וסיפור קצת שונה. הפעם לא התרגשתי כלל מהנחיתה מאחר ואני מחוסרת הכרה במטוס עם 40 מעלות חום ורק הקרובים לי ידעו מה עוד... מצאה אותנו בשדה התעופה (באדיס, משם טסנו לגונדר) בחורה מקומית שלומדת באדיס אך טסה למשפחתה לכבוד החגים (האינקוטטש – ראש השנה האתיופי, והמסקל – חג מציאת הצלב). הסיפור התגלגל והתגלגל, ומסוחררות מהגילגולים מצאנו את עצמנו, אני וענבלי, בספה בסלון של אותה בחורה שמצאה אותנו בשדה התעופה, כשכל משפחתה (ותאמינו לי, הם הרבה) שסובבת סביבנו ומשדלת אותנו להרגיש טוב. זאת מיד לאחר שחזרנו מבית החולים עם חשד לאפנדיציט (מה שהתברר בסוף כבקטריה רעבה שהחליטה לאכול אותי מבפנים). צירופי המקרים הכי הזויים תמיד הובילו אותנו לאותם רגעים קסומים, ביניהם למשל – אימצה אותנו משפחה מקומית. אז בשכונת קבלה 3 שליד הפיאסה התגוררנו כשבועיים. ישנו, אכלנו, בילינו עם המשפחה. כמובן שהיו הפוגות למניהן כשהרגשנו חנוקות, אם אם התחשק לנו לצאת לרקוד אסקסטה (הריקוד המסורתי) בערב, ושמנו את הראש אצל מיכאל הוטל שטיפל בנו כמו שצריך.

​

את החגים חגגנו עם המשפחה ועם החברים המקומיים. הראשון מביניהם היה ראש השנה האתיופי – האינקוטטש (משמעות המילה- פרח קטן וצהוב שמכסה את הקרקע בתקופה זו של השנה), שהתחלנו אותו בבוקר של שחיטת חיות בחצר הבית (לא מצידנו כמובן). עז שליטפנו אתמול תלויה מקולפת כמו בננה על מפתן דלתנו, ובפתח השירותים הדוד מתיז את ראשן של התרנגולות. מיד הגפנו את החדר, הצטנפנו אל תוך עצמנו, דיברנו על טבעונות ועל כמה העולם אכזר. תאמינו או לא (מראש אני מתנצלת לצמחונים ולטבעונים שבינינו), סיימנו את היום עם החיות בתוך בטננו. יש לי גושפנקה, ראיתי הכול, וכנראה שלא אהיה צמחונית לעולם...

​

בין תחילת היום לסופו, קרו עוד מספר דברים. תחילה – הלבישו אותנו בבגדים מסורתיים יפהפיים ומשום מה סמכו עלינו שנשמור עליהם (האמת – הצלחנו!). שנית – אחת האחיות התגלתה ככישרון צילום והרעיפה אותו עלינו, הפרנג'יות (זרות) המוזרות בבגדי החג המסורתיים. אם יום אחד אתגלה כפנים החדשות של רוברטו, זה רק בזכותה. שלישית – יצאנו השוחה עוטות את בגדי החג. פגשנו חברים, נהננו מגילופין קל מהבירה המקומית ורקדנו. ואחרון – שמנו לב שאנחנו מאחרות לארוחת הערב, אז חזרנו. והזה שוב אני כותבת על ארוחת החג הנפלאה מלאה בכל טוב. עברנו טקס משפחתי בו אב הבית נותן לנו גורשה (גורשה – דחיפת אינג'רה לפה של אדם אחר כאות לחיבה ואהבה) וגעינו מצחוק עד שלא הצלחנו לנשום.