ביקור בשבט הקראמוג'ה
שם המחבר: סופיה איגדלוב
תאריך: 07/07/2018
ביקור בשבט הקראמוג'ה
לשבט הקראמוג'ה הגענו בלי להתכוון. הוא נמצא על הדרך ממבאלה לספארי בקידאפו ואם כבר עוברים שם החלטנו לבדוק מה קורה. לפני שהגענו שמענו בעיקר אזהרות על כך שהאזור מסוכן ושבני השבט אלימים. המטיילים הבודדים שכן הגיעו לקחו סיור יומי מודרך ושילמו כמה עשרות דולרים, שהיו מעבר לתקציב שהיינו מוכנות להשקיע. העובדה שהאזור לא מתוייר התחילה לקסום לנו יותר ויותר והחלטנו שאנחנו הולכות על זה.
אחרי נסיעה די מתישה הגענו למורוטו – עיירה מאובקת שהיה בה חם ברמה לא סבירה. כנראה שכשאתם מעלים בדמיונכם איך נראת אפריקה – מורוטו תענה בדיוק על הציפיות. אבל קצת חום לא ירתיע אותנו, ואחרי שמצאנו מקום לישון בו (שימו לב שלפחות כשאנחנו היינו לא הייתה אפשרות למצוא וייפי בשום מקום) התחלנו בחיפושים אחר דרך להגיע לשבט. הדבר לא היה פשוט... ניכר שמורוטו איננה יעד תיירותי מבוקש במיוחד ואף אחד לא טרח לקפוץ עלינו בהצעות מפתות, או לא מפתות. בתכל'ס, לא עניינו שם אף אחד.
בת שבט הקראמוג'ה בדרכים
אחרי שחצינו את העיירה מספר פעמים בכיוונים שונים, בסופו של דבר הגענו לדבר עם טיאו, בחור חצי קראמוג'י וחצי הולנדי, המנהל את סוכנות התיירים היחידה ככל הנראה במקום – קרא-טונגה (Kara-tunga). במקום יש אפשרויות לינה ומסעדה אבל הן היו יקרות יחסית למה שמצאנו ולא הציעו שום דבר מיוחד. בסוכנות הרעיפו עלינו מגוון הצעות לאטרקציות ופעילויות באזור שעלו, איך לא, כמה מאות דולרים לאדם. אנחנו כמובן נרתענו מהמחירים ובאופן כללי לא חיפשנו חוויה תיירותית אלא חוויה אותנטית ככל הניתן. לא הרגשנו בטוחות מספיק להגיע לבני השבט בעצמנו ולכן חיפשנו מדריך, אך ממש לא רצינו שיכינו את בני השבט לביקור שלנו, רצינו לראות את החיים הרגילים שלהם בלי שום ריקודים מיוחדים או דברים אחרים שהם עושים במיוחד בשבילנו. התיישבנו עם טיאו לשיחה וניסינו להסביר לו מה בדיוק אנחנו מחפשות – לבוא לשבט ולשהות שם, לחוות את החיים היומיומיים של בני השבט יחד איתם ולנסות להרגיש קצת מה זה אומר להיות חלק מהם. טיאו הבין מהר מאוד למה אנחנו מתכוונות והציע שנצטרף לאחד המדריכים שלו, תומס, לשבט בו הוא גר וגדל. תומס, בן המקום, ישמש כמובן כמתורגמן ויוכל לספק לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצות. אחרי שוידאנו שהמחיר יכלול הכל – מתנות לבני השבט, אוכל, לינה בשבט והסעות לשם ובחזרה (על בודה-בודה) הסתפקנו. סגרנו על מחיר של 115,000 שילינג לאדם (השווים לכ-115 ₪), מחיר זול מאוד ביחס למה ששמענו שמטיילים אחרים שילמנו לפנינו.
את הנסיעה לשבט קבענו להתחיל יום למחרת בצהריים. הדרך ארכה כ-40 דק' על דרכי עפר, כאשר על כל אופנוע ישבנו 3 (כנהוג באוגנדה...). יש לציין שבמזג אוויר גשום כדאי לבקש רכב או לוותר כי אופנוע יכול להיות מסוכן (מניסיון של אחרים). בדרך עצרנו לקנות מים וקצת עוגיות, כשבדיעבד הצטערנו שלא קנינו קצת יותר אוכל.
הגענו לשבט – כפר קטן באמצע המדבר שמהרגע הראשון היינו האטרקציה הראשית בו, הן בקרב המבוגרים והן בקרב הילדים. הילדים הקיפו אותנו, חלקם בצווחות אושר וחלקם עוד חוששים, מנסים לגעת ורצים לאחור, לא מאמינים שהעור יכול להיות כ"כ לבן. הנחנו את התיקים באחת מבקתות הבוץ ויצאנו לסיבוב באזור. הדבר הראשון שראינו היה עץ תמרין ענק ותחתיו ישובים גברי השבט על השרפרפים המגולפים מעץ ונחים. תומס הסביר לנו שזהו עץ קדוש שבני השבט מאמינים כי שוכנת בו רוח המגנה על הכפר. באופן כללי, בני השבט יספרו לכם שהם נוצרים, אך מדובר בנצרות מאוד ייחודית המשלבת כנסייה יחד עם אמונה ברוחות ובכוחות על השוכנים בבארות, עצים, מים וכו'... שילוב של התרבות המקומית עם הכפייה המסיונרית.
אחרי שטעמנו מהתמרין המשכנו בהליכה מסביב לכפר וראינו מרחוק קבוצת נשים היוצאת מהכנסייה בריקודים ובשירה, שהתבררו כחגיגות לרגל ההתעברות של ביתה של אחת הרוקדות. תוך רגע מצאנו את עצמנו מקפצות ומרקדות יחד עם הנשים לאורך השביל, חוגגות כניסה להריון בשפה שכמובן לא הבנו אך את השמחה לא ניתן היה לפספס. הנשים, לבושות במטפחות איתן הן עטפו את הגוף, יחפות ושיכורות (חלק אף מתנדנדות), קיפצו בין הקוצים והאבנים שעל הדרך ואנחנו איתן, מודות על ההזדמנות לקחת חלק בחגיגות. הרגשנו שייכות תוך רגע. לכל אחת מאיתנו היה ליווי צמוד מצד אחת הנשים, שהכניסה אותה לחגיגה ולא נתנה לנו לנוח ולו לרגע. לאחר כשעה, תומס אמר שכדאי להמשיך כי השקיעה קרבה והקבוצה תרקוד את דרכה לעבר הכפר שלה במשך עוד לפחות שעתיים.
חזרנו חזרה, עלינו על האופנועים ונסענו לעבר המרעה לפגוש את הגברים. בשבט הקראמוג'ה הגברים והנשים ישנים בנפרד – הנשים והילדים בכפר ואילו הגברים יחד עם הבנים הבוגרים במרעה. כמו כן, לכל גבר יש מספר נשים, התלוי במצבו הכלכלי, וסדר הנשים מסומן באמצעות שרשראות מתכת שהן נושאות על צווארן – כל שרשרת מסמלת מיקום שונה בסדר הנישואין. אגב לקנות אישה זה עסק די יקר בשבט הקראמוג'ה, אישה עולה לא פחות מ-100 פרות!
למרעה נסענו בדרכים עקלקלות עוד יותר מאלו שאיתן הגענו לכפר, בין קוצים ועצים. אחרי כחצי שעה נסיעה (אליה מומלץ בחום להגיע עם מכנס ארוך ונעליים סגורות) הגענו, בחושך מוחלט, למרעה. במרעה פגשנו את הגברים המתכוננים לטקס הקזת הדם. זהו טקס מסורתי, המתקיים בכל ערב במרעה. תחילה, חולבים את הפרה ומרתיחים את החלב. לאחר מכן, בוחרים בפרה הבריאה ביותר, חותכים חתך בצווארה, ומקיזים מדמה הטרי. את הפרה לא הורגים כמובן ובני השבט מאמינים כי פעולה זו מחזקת את הפרות, המהוות חלק מרכזי מהמסורות ומהאמונות של בני השבט. לאחר מכן, מערבבים את הדם הטרי יחד עם החלב ושותים את התערובות. תערובות זו מהווה את ארוחת הערב ואת ארוחת הבוקר של הגברים והנערים והם אינם אוכלים דבר מלבדה במהלך היום. אנחנו הגענו למרעה בכוונה לטעום אך ברגע האמת תפסנו רגליים קרות... לאמיצים ביניכן זאת יכולה להיות חוויה קולינארית מעניינת 😉. לאחר האכילה הגברים יוצאים לרוב לצייד הנמשך במהלך כל הלילה, על החלק הזה ויתרנו. במהלך כל הטקס שתינו היינו קצת בשוק. אומנם, ידענו מה צפוי לקרות, אך ברגע שרואים את זה מתרחש בפועל אי אפשר שלא לחשוב על איך הגענו להיות שותפות בטקס הפגאני הזה: חוויה מטורפת שמשלבת ריגוש יחד עם רצון עז לברוח משם.
אחרי התלבטות קלה לגבי האם להישאר לישון עם הגברים במרעה או לחזור לכפר, החלטנו לחזור והתחלנו בנסיעה של חצי שעה חזרה בחושך המוחלט - קרוב לוודאי שזה לא הדבר הבטוח ביותר, אך הגענו בשלום. בכפר התיישבנו יחד עם הנשים לאכול. בתפריט – פורשו (דייסה מקמח תירס) וגרינס (תערובת עלים ירוקים). לשתות הציענו לנו בירה מקומית – תערובת של זרעים שהושרו במים חמים שגרמו לזרעים לתסוס. את הפורשו והגרינס אוכלים עם הידיים ואת הבירה שותים מכד גדול שעובר בין יושבי המעגל בתורות. טעם האוכל, איך נאמר, ייחודי. כאן, הצטערנו שלא קנינו קצת יותר אוכל קודם לכן, אבל העובדה שזה כל מה שהיה לאכול רק העצימה את החוויה האותנטית מבחינתו, ואכלנו כי זה מה יש. הארוחה לוותה בקולות צחוק רמים של הנשים איתן ישבנו, על בדיחות שלא הבנו אבל שמחה שהיינו שותפות בה לחלוטין. בשלב מסוים זקנת השבט הגיעה לברך כל אחת מאיתנו בברכה ארוכה, שעבורנו הייתה מאוד מרגשת. היא אחזה בידינו, נישקה אותן, ברכה בשפת השבט ולבסוף קירבה את ידיה לשפתינו כדי שננשק אותן. תומס תרגם את הברכה, אך האווירה שנוצרה הספיקה כדי להבין שבורכנו בכל טוב.
לאחר הארוחה נכנסו לישון בבקתת הבוץ יחד עם המשפחה של תומס והילדים הקטנים. פינו לנו מקום על עור הפרה שהונח על הרצפה, נכנסנו לשקי השינה והתכוננו לשינה. הבקתה היא עגולה ובחלקה העליון ישנה מחיצה בה מאכסנים שקים עם גרעינים שונים ותרנגולות חיות (לגיטימי סה"כ). כבר מהרגע שנכנסו לשק"שים הבאנו שישנם חברים נוספים בבקתה – עכברים/חולדות שהגיעו לאכול קצת מהשקים. הלילה לווה בקולות הכרסום יחד עם החשש מפני צניחה חופשית של אחת החולדות על אחת מאיתנו. חוויה מעניינת... בבוקר גילינו שאנחנו מכוסות בצואה של חולדות אך לשמחתנו, ככל הידוע לנו, לא זכינו לביקור קרוב מאחת מהן. יש לציין ששנתם של שאר הישנים בבקתה לא הופרעה על-ידי האורחים הרועשים.
בבוקר התעוררנו מקולות הילדים המשחקים בחוץ. ברגע שקמנו הוזמנו לארוחת הבוקר – שתייה משותפת של הבירה המקומית מכד גדול המונח במרכז המעגל ועובר בתורות בין יושביו. אנחנו סירבנו בנימוס ולכן הוגשה לנו ארוחת בוקר שונה – ביצה קשה וכוס תה. יש לציין שבני השבט מאוד עניים - הדבר ניכר בלבוש הקרוע ובאוכל המוגבל מאוד ולכן, על אף שלא שבענו, הערכנו מאוד את הביצה שקיבלנו. לאחר האוכל הצטרפנו למשחק של הילדים והלכנו לראות כיצד הנשים עומלות בבניית בתים חדשים בכפר. לקראת הצהרים התחלנו בדרכנו חזרה, אשר עברה בשוק מקומי של בני השבט שהתקיים באותו יום – חוויה מעניינת בפני עצמה.
בסופו של דבר חזרנו מעט רעבות אך מאוד מרוצות מהחוויה שקיבלנו. הרגשנו שהספקנו לחוות את שבט הקראמוג'ה לפני שהספיק להתמסחר – כאשר הביקור שלנו עוד ייחודי ומעניין עבר אנשי השבט ואנחנו איננו שטרות כסף מהלכים עבורם. בהשוואה לחוויה בעמק ההומו בדרום אתיופיה, החוויה בקראמוג'ה הייתה טובה ואותנטית הרבה יותר. יצאנו בתחושה שטעמנו מעט מחיי השבט, הרגשנו את האנשים ואת חיי היומיום שלהם ועניינו אותם לא פחות משהם עניינו אותנו.
לסיכום, נציין שברור היה לנו שעצם השהות שלנו בשבט, ושל עוד כמונו, לאט לאט תביא להתמסחרותו - זה בלתי נמנע. עם זאת, השתדלנו לעשות זאת תוך כמה שפחות נזק לתרבות הייחודית והאוטנטית של בני השבט – צילמנו אך תמיד ביקשנו אישור וניסינו לא לעשות זאת יותר מדי (חשוב להגיד שההתלהבות מלראות את עצמם במצלמה הייתה בשמיים), לא חילקנו מתנות לילדים (תכננו לקנות בגדים לילדים ולהעביר אותם דרך תומס מאוחר יותר, בלי להיות המחלקות הישירות שלהם) ובעיקר ניסינו להראות לבני השבט עד כמה הם והתרבות שלהם מעניינים אותנו באופן כנה מחד ולאפשר להם להתעניין בנו מאידך.
.jpg)
קצת על הכותבת-
סופיה איגדלוב, בת 25. טיילתי יחד עם דניאל 5 חודשים באפריקה, טיול של אחרי תואר (מומלץ בחום, אל תוותרו!). הייתי באתיופיה, אוגנדה, רואנדה, קונגו, טנזניה ודרום אפריקה. אשמח לענות על שאלות נוספות sophia.igd@gmail.com