נמיביה הגדולה לתרמילאים
שם המחבר: גל זניר
תאריך: 23.8.16
רואד טריפ מרהיב והחוף בו איש אינו דרך.
אם הייתם מספרים לי לפני שנתיים על מדינה בשם נמיביה, הייתי מדמיין מדינת עולם שלישי, ענייה ומתפתחת (לא שיש בזה דבר רע, כן?), אך בהחלט לא מדינה שתגיע מהר מאוד להיות השנייה האהובה עליי ביותר (אחרי... אתיופיה). בהחלט לא מדינה שהנופים בה מהמרהיבים ביותר שאראה באפריקה, ששפע בעלי החיים בה מגוון כמו בסרנגטי, שהאנשים והמבנים בה.... גרמנים??
אבל... מסתבר שכזו היא- נמיביה.
נמיביה נמצאת בדרום מערב אפריקה. היא גובלת בדרום אפריקה בואך קייפטאון מדרום, אנגולה מצפון, בוטסוואנה ומעט מזמביה (מפלי ויקטוריה) במזרח. במערב- המקום בו האוקיינוס האטלנטי פוגש בדיונות הענקיות של מדבר נמיב- עם מראות דרמטיים ומדהימים.
(דיונות ענק של הנמיב פוגשות באוקיינוס האטלנטי).
המדינה יושבה בעבר על ידי ההולנדים, על ידי הגרמנים ועל ידי הדרום אפריקאים ורק לפני כ26 שנים קיבלה את עצמאותה! היא שימשה ככר פורה למדינות המערביות בעיקר למציאת יהלומים שהיו בה בשפע. את ההשפעות של הגרמנים ניתן לראות עד היום, כאשר הרבה מהתושבים, מלבד אפריקאנס (שפה המשלבת הולנדית, שפות מקומיות ואנגלית) דוברים גם גרמנית ומספר עיירות בוואריות במראן נבנו לאורך השטחים העצומים של המדינה.
אמרתי כבר שטחים עצומים? הדבר הראשון שתראו כשתצאו מווינדהוק הוא אינסוף אחד גדול של טבע ונופים, וזו הסיבה העיקרית שהדרך המקובלת לנוע בה ממקום למקום היא על-ידי השכרת רכב. לא סתם רכב- לרוב תוכלו לשכור רכב שטח 4X4, עם אוהל נפתח על הגג.
אבל לא רק חול ונופים שוממים אפשר למצוא בנמיביה. בוינדהוק התחלנו את הRoad trip הגדול שלנו.
וינדהוק-
עיר הבירה של נמיביה, היא כרך גדול וסואן, אך בניגוד לערים הגדולות שאנו מכירים ממזרח אפריקה (ניירובי, קמפלה, דאר אה סלאם) לא קיימת בה תחושת הצפיפות. היא יותר דומה לתל אביב/ירושלים ושאר ערים מודרניות לחלוטין. עם בתי קפה, מסעדות, ברים וקניונים גדולים ומפוארים. מקום שאני ממליץ עליו מאוד ללינה הוא הChameleon. גסטהאוס בווייבים טובים, אנשים מכל העולם, מטבח ענק לבישול עצמאי, מתחם להקמת אוהלים, חדרים ומעונות, בריכה ו Bond fire ומנגל בכל ערב. זה מקום עם אווירה מעולה, בייחוד להיכרות עם עוד אנשים שיוצאים לטייל, אם מחפשים שותפים לשכירת הרכב. (מומלץ לוודא מראש שיש מקום פנוי ושההוסטל לא עמוס).
בוינדהוק עשינו קצת מנהלות שכללו את השכרת הרכב וקניות, ומעבר לכך- בילינו בJoe's Beer House- הלא הוא מפעל חיים של אדם שעובד כבר עשרות שנים על הבר הגדול שלו, עם פרטי ענתיקות ואספנות שתלויים מהתקרות והקירות, אווירה מעולה, ו...מנות! אח, איזה מנות. בייחוד אם הגעתם אחרי טיול תרמילאים ארוך בשאר אפריקה, תמצאו שם נחמה מתוקה בדמות פנקייקים, גלידות ומנות מדהימות. אבל מעל הכל- הבשר. ג'ו'ז בירהאוס מתמחים בנתחי סטייק משובחים ממקור מעט לא קונבנציונלי- חיות אפריקאיות (אני לא מעודד ציד חיות בר בשום צורה! חלילה. מדובר על בעלי חיים שמגודלים בחוות על מנת שישמשו למאכל, כמו פרות). בין סטייק הראם, הקודו, היען והזברה תיתקלו בבשר שלטעמי היה הטוב ביותר- הספרינגבוק (צבי נמיביאני), תבואו בראש פתוח, תנסו. (גם הבירות נפלאות). מלבד בית הבירה של ג'ו עברנו גם בAfrican craft market, שם אפשר למצוא, רגע לפני החזרה הביתה- מזכרות אפריקאיות, אומנות בעבודת יד ושלל דברים יפים. בזה סיימנו את השהות בת היום בוינדהוק- הבירה.
(רכב עם אוהל על הגג- הדרך המקובלת לטייל בנמיביה. צילום: גל זניר).
שנצא לראות את נמיביה הפראית?
את הרכב שכרנו דרך חברת השכרות ששמה Savanah car hire. זאת לאחר ששלחנו מיילים לכמה וכמה חברות ואלה החזירו את הצעת המחיר המשתלמת ביותר. רכב טויוטה היילאקס חדיש, עם אוהל זוגי על הגג (ובתוכו מזרון גדול, כריות, שקי שינה ושמיכות), מקרר גדול בחלק האחורי של הרכב (ששימש אותנו במשך כל הטיול בבישולים עצמאיים באמצע שומקום), כסאות מתקפלים, שולחן גדול, 2 גזיות ענקיות, ערכת מנגל, ועוד ועוד דברים שלכולם ביחד הם קוראים –Fully equipped. אני ממליץ על החבילה הזו- שכוללת את הכל והסתכמה ב260 ₪ ליום (חלקי מס' הנוסעים שתהיו). המחיר תלוי עונה-אנחנו טיילנו במאי. ישר מחברת ההשכרה יצאנו אל הסופרמרקט הקרוב בכדי להצטייד לטיול הדרך. בדרך לשם חווינו על בשרנו את העובדה שאכן נוהגים בצד ההפוך בנמיביה, וזה ללא ספק מבלבל! סעו בזהירות, צריך להתרגל לשינויים האלה בתנועה (לפני שאתם נכנסים לנתיב הנגדי בHIGHWAY של ווינדהוק). מההצטיידות המשכנו אל עבר היעד הראשון שלנו- לודריץ.
היי דרומה!
בערך 13 שעות נסיעה הפרידו בינינו לבין לודריץ LUDERITZ , עיירה בווארית לחלוטין בהוויתה, עם מעט בתי בירה, ובתים שנראים כלקוחים מפרברי מינכן. כל הדרך ראינו את השטחים העצומים של מדבר הנמיב. זאת אומרת- עד שהחשיך. החלטנו להעביר את הלילה כ100 ק"מ לפני לודריץ, במקום שנקרא Garub pan wild horses שהוא למעשה בור מים בודד במרכז הנוף הדרמטי, שאליו מגיעים לאורך כל היממה- יענים, ראמים ו- סוסי פרא! כן, מסתבר שהצבא הגרמני נטש מאחור כמה מסוסיו לפני כמאה שנים, דבר שהוביל ליצירת אוכלוסייה של סוסי פרא, שמדענים חוקרים לאחרונה בשל התאמתם המהירה לתנאי המדבר: שתן מרוכז יותר, ריסים ארוכים יותר וכו'. פתחנו את האוהלים שעל הגג והלכנו לישון (מבלי לדעת מה נראה בבוקר, היה כבר חשוך).
בוקר ראשון באוהל הגג שלנו- פותחים אותו ומולנו נוף רחב ידיים, עם הרים יפים שמיתמרים מעל לבור המים- שיירות שיירות מגיעים סוסים, ראמים, יענים וכל אחד בתורו לוגם מהבור. פתחנו יוגורט עם גרנולה ופירות שחתכנו, ואכלנו ארוחת בוקר בנוף השקט. ממישור גארוב המשכנו אל עבר לודריץ וכרבע שעה לפני ההגעה נתקלנו בשם שעליו כבר שמענו- קולמנסקופ KOLMANSKOP , עיירת הרפאים. כמובן שנכנסנו לברר במה מדובר, ואז עוד לא ידענו שזו הולכת להיות אחת החוויות המדהימות שנחווה במדינה.
(בוקר עם הראמים וסוסי הפרא של גארוב. צילום: גל זניר)
קולמנסקופ-
הייתה עיירת כורי יהלומים גרמנית שהוקמה לפני כמאה שנים וננטשה לפני כמה עשרות שנים רבות. החיים השוקקים של עשירי העיירה (בכל זאת, בעליהם של מכרי יהלומים) השתמרו כאילו שלא עברו כל השנים- אולם באולינג, אולם נשפים, בית ספר גרמני, מפעל לייצור קרח ועוד. אך הקסם בעיירה, כיום, טמון בכך שהיא איננה הומה ומתויירת והשתמרה על ידי הטבע ולא על ידי רשויות התיירות של נמיביה. עזבנו מהר מאוד את המדריך המשעמם שדיבר, ויצאנו לטייל בה לבד. עוברים דרך בתים על גבי בתים, ובכל חדר שאליו נכנסים יש רגע של שקט-תדהמה. איזו יצירה סוריאליסטית הטבע יצר. אני זוכר שבכל חדר שאליו נכנסנו הרגשנו כמו בציור של דאלי. הדיונות העצומות שסביב לקולמנסקופ חדרו לכל אחד ואחד מבתי העיירה ושימר אותם בצורה פראית. אם תגיעו בבוקר- עוד לא יהיו עקבות של בני אדם בדיונות שבתוך הבתים, רק של זוחלים, צבועים, צבאים ועוד בעלי חיים שעברו שם במהלך הלילה. הכניסה לעיירה בעלות של כמה שקלים בודדים. הערה: זו אכן הייתה חוויה מרהיבה, אך בעיקר לחובבי הצילום.
(קולמנסקופ. עיירת רפאים. צילום: גל זניר)
(יכולנו להישאר שם גם יום שלם, לצלם ולצלם. צילום: גל זניר)
(תמונות- קולמנסקופ. צילום: גל זניר)
לאחר מכן המשכנו ללודריץ. גילינו שאין בה הרבה מה לראות ושרוב הברים סגורים, אולי זה היה בגלל שיום העצמאות הישראלי בדיוק חל. כך או כך, חנינו באתר קמפינג על חוף האוקיינוס האטלנטי ליד המגדלור של העיר ואיך לא- עשינו על האש- יום העצמאות שם בארץ, ואפילו מצאנו חומוס ושיפודים בסופרמרקט! בבוקר התעוררנו ויצאנו להפלגה מוקדמת שלקחה אותנו לראות מושבות של אריות ים, דולפינים שליוו את הסירה וגולת הכותרת- מושבות ענק של פינגווינים, שגם הם השתלטו על מבנים עתיקים של הגרמנים. (את ההפלגה צריך לקבוע יום לפני, באחד ממשרדי התיירות בלודריץ). אמרנו להתראות ללודריץ ויצאנו בנסיעה אל עבר סוסוסווליי.
(פינגווינים וחומוס באפריקה. צילום: גל זניר)
סוסוסווליי SOSSUSVLEI - השם שקשה לבטא, אך בהחלט כדאי-
מרחק של יום וקצת נסיעה מלודריץ, דרך דרכי כורכר במדבר הנמיב המדהים כשלצידכם ראמי בר רצים ורועים נמצא סוסוסוליי. סו-סוס-ווליי. פארק הטבע הלאומי של נמיביה שבו תזכו לראות כמה מהדיונות הגבוהות בעולם ואם תהיו נמרצים- אפילו תטפסו עליהן. אתם אולי מכירים את המראה של דיונות הענק מכמה צילומים ידועים של טפט שולחן העבודה של וינדוז למיניהן. אך המציאות עולה על הדמיון. נכנסנו לפארק עם שחר, כדי לראות את שעות הזריחה מאירות על דיונה 52 (דיונה מפורסמת ויפה) ועל דדווליי (deadvlei). דדווליי-כשמו כן הוא, עמק המוות. שם תמצאו עמק לבן ממלח, במרכז רכס דיונות גדול ובתוכו עצים שמתו לפני כ700 שנים ועדיין ניצבים זקופים. המראה, כמו שאומר על עוד הרבה מראות בנמיביה- הוא בהחלט דרמטי וסוריאליסטי. רק תוודאו שאתם מגיעים בשעות המוקדמות של הבוקר, אם לא- תיצלו!
(קפאו בזמן. עצים בדדוליי-עמק המוות. צילום: גל זניר)
מעל עמק דדווליי ניצבת הBig daddy, הדיונה המתיימרת להיות הגבוהה בנמיביה, ואולי אף ביבשת. לאחר כמה מטרים בעלייה, הבנו שאנחנו כבר לא נטפס עליה, בטח שלא במזג האוויר הנוכחי.
מסוסוסווליי התחלנו בטיפוסנו צפונה- אל עבר קו החוף ועיירות החוף- וואלביס ביי וסווקופמונד (כבר הזכרתי שהשמות בנמיביה מסובכים?). בדרכנו לוואלביס ביי WALVIS BAY , שהייתה התחנה הראשונה על קו החוף, אחרי לודריץ, עצרנו ללילה בשממה. מצאנו עץ גדול בצד הדרך, החננו את הרכב, פתחנו את האוהל על הגג ובישלנו משהו טוב, לילה לבד במדבר הנמיב. אז עוד לא ידעתי שאותו הלילה יוביל לויראליה ברשת – שנה מאוחר יותר. התעוררנו בבוקר, מעט לאחר הזריחה וכשפתחנו את האוהל ראיתי מולנו קבוצה של זברות יפות, סייחים ובוגרים, ניצבים לצד פגר של אחד מחבריהם, כשמעליו תן שנוגס בו. קפצנו משק השינה, קיפלנו מהר מאוד את האוהל (2 דקות והעסק סגור) והתקרבנו אליהן. דבר שהוביל בסופו של דבר לתמונה הזו-
(התמונה ובה האשלייה האופטית הגיעה לתחרות צלם השנה של מגזין AFRICA GEOGRAPHIC ופורסמה בעיתונים ברחבי העולם, כשנה לאחר שצולמה! בשבילי זה היה עוד בוקר נמיביאני מדהים. צילום: גל זניר )
Walvis bay- וואלביס ביי-
הגענו לוולביס ביי, חנינו במתחם קמפינג לאוהלי גג, עם חיבורים לחשמל, מקלחות וכל מה שנחוץ. יצאנו לטייל בעיירה ומהר מאוד נוכחנו לראות עיירה יוקרתית ומודרנית, שנראית כמו שכונה חדשה של הרצליה-פיתוח וכולה בנויה סביב למפרצון/לגונה. במפרצון ניצבים עשרות אלפי פלמינגואים מרהיבים שתרים אחרי סרטנים במי האוקיינוס הרדודים. מדרום לעיירה ישנו פארק לאומי חינמי, תסעו דרכו ותקבלו מפה. מדובר על איזור של מפעלים לעיבוד מלחים. במסגרת התהליך נוצרו המון לגונות יפות ובהן רבבות על רבבות של פלמינגואים ורודים, שמהצד האחד שלהם דיונות ענק צהובות ומהצד השני האוקיינוס. ישנה גם מושבת אריות ים בקרבת מקום, אך בניסיוננו להגיע אליהם התחפרנו עמוק בחוף החולי (לא שלא ידענו איך להיחלץ מהתחפרות, אך מזל שכולם בנמיביה מומחים לחילוץ מחולות עמוקים במיוחד ובאו לעזרתנו).
(רבבות פלמינגו ורודים על רקע הדיונות. צילום: גל זניר)
לאחר חצי יום בוואלביס ביי המשכנו כחצי שעה צפונה, אל עיר החוף של נמיביה- סווקופמונד!
סווקופ-מה?
סווקופמונד SWAKOPMUND מתוארת כעיר החוף הנמיביאנית הגדולה, המציעה שירותי ספורט אקסטרים. ענפי הספורט כוללים- נסיעה בטרקטורונים בדיונות הגדולות שסביב לה, סנדבורדינג- גלישה על גבי סנובורד במורד הדיונות, צניחה חופשית מעל לנוף הדרמטי של המדבר הפוגש באוקיינוס, גלישת גלים ועוד. אנחנו בחרנו לעשות באותו היום גלישת דיונות ומיד אחר כך- צניחה חופשית. מיותר יהיה להגיד שהמפעילים של האתרים האלה מאורגנים מאוד, מערביים, מודרניים ומוסמכים- מכיוון שכל נמיביה מתנהלת כך. היה יום מדהים ואנחנו שמנו פעמינו צפונה על רצועת החוף הארוכה של נמיביה- עוד רגע ואנחנו בשיא: חוף השלדים.
(סקי באפריקה. צילום: גל זניר)
קולמנסקופ-
בדרכנו צפונה על החוף היפה עצרנו לפיקניק של צהריים במושבת אריות הים- Cape fur seal colony. מושבה ובה כ200 אלף אריות ים. מושבה זו כמעט ואינה מתויירת על ידי אנשים, ואתם תוכלו ללכת ממש בין אריות הים על גבי משטחי עץ. חוויה יפה ו...מעוררת ניחוחות. צואה של כ200 אלף כלבי ים לא באה ברגל. תוסיפו לזה את קולות הגרעפס-לייק שהאריות משמיעים ואתם ממש בגן עדן. אנחנו הסתובבנו שם עם חולצה על האף- ועדיין התפעמנו מהמראה. עלות הכניסה- כמה שקלים בודדים לטובת שימור האתר.
חוף השלדים- Skeleton coast.
בבואי לכתוב על המקום הזה אני רואה שוב ושוב את המילה: וואו.
סקלטון קוסט-חוף השלדים, קרוי כך בפי יורדי הים כבר מאות שנים. מקור השם נבע מזרמי האוקיינוס החזקים לחופיה הארוכים של נמיביה, שחרצו גורלות. כאשר הייתה לספינה תקלה כלשהי, היה זה בלתי נמנע שזו תישטף אל החוף בזרמים. שם על החוף יצפו למלחים- אף המנוסים ביותר, מאות קילומטרים של דיונות חוליות חמות ובוגדניות עד שיגיעו לעזרה.
אני מוכרח לציין שהחוף לא השתנה עם השנים. לאורך 400 קילומטרים של נהיגה (על חול, לא קיים כביש שנכנס לסקלטון קוסט) ראינו מכוניות בודדות שנסעו באיזור ורוב הזמן היינו לבד לחלוטין. רק אנחנו, ספינות טרופות עתיקות שנשטפו לחוף ורבבות שלדים. כמו הספינות הנשטפות לחוף- כך גם היצורים הימיים שמתו ויצרו מצב בו החוף משובץ לאורך מאות קילומטרים בערימות של עצמות ושלדים. לפעמים תיתקלו בכלב ים שזה עתה נשטף אל החוף ולפעמים בצלעות לוויתן עצום שסיים את חייו שם. החוף בעל האווירה המנותקת-קסומה-מכושפת התגלה כחוויה מדהימה שניקח איתנו לכל החיים. (תוך כדי הנסיעה נסו לשים מוזיקה של "המכשפות", זו בהחלט התפאורה המושלמת לכך).
(יכולנו להישאר שם גם יום שלם, לצלם ולצלם. צילום: גל זניר)
בשביל להגיע ולטייל בחוף השלדים צריך היתרים מיוחדים שניתן להוציא במשרדי רשות הטבע והגנים הנמיביאנית. מומלץ לעשות זאת מראש. אנחנו למעשה לא הוצאנו אישור שכזה, החנינו את רכב האוהל שלנו מחוץ לשמורה (שימו בווייז- Middle of nowhere) ובבוקר התדפקנו על שערי החוף. שכנענו את הפקיד בכניסה שאנחנו עוברים דרך הפארק צפונה אל איזור אטושה והוא נתן לנו אישור כניסה. טיילנו שם יום שלם וכשיצאנו מהשער בצידו הצפוני של החוף ננזפנו על כך שההיתר שקיבלנו היה רק למעבר ולא לטיול. הרווחנו.
(שער הכניסה הדרמטי לחוף. צילום: גל זניר)
יצאנו מחוף השלדים צפונה ובדיוק כשחשבנו שלא יכולים להיות עוד שיאים בנמיביה מצאנו את עצמנו ב
אופוואו- Opuwo.
עוד בדרך לאופואוו, שוב על הדרכים המאובקות של נמיביה, הפעם של מחוז דמארה-לנד, נתקלנו בגושים משונים הניצבים לנו לפני הגלגלים. מעיין יציקות גדולות בצורת קובייה. כמה שניות של מחשבה על "מאיפה המראה מוכר לי" עברו, ועוד לפני שהספקתי להגיד "קקי של.." הגיעה צעקת ההתרגשות: פילים!
כך סתם, בנהיגה במדינה, מצאנו את עצמנו לצד בערך כ15 פרטים של פילים ענקיים ופראיים. אך אם לא די בכך, לא מדובר היה בפילים האפריקאיים שאותם ניתן לראות לאורך כל היבשת, אלא בתת-מין אנדמי לאיזור- פילי המדבר של נמיביה. פילים אלה אימצו לעצמם הסתגלויות לחיים במדבר הגדול. אחת מהסתגלויות אלה מתבטאת בכך שהם נמרחים בחאמרה, בוץ אדום, ששומר על עורם מפני השמש הקופחת, וכך באמצע היום ומבלי שציפינו, פגשנו בפילים אדומים.
(פילים אדומים. צילום: גל זניר)
להגעתנו לאופוואו הייתה מטרה אחת- מפגש עם בני שבט ההימבה. החנינו את הרכב בחניון אוהלים ושאלנו בקבלה אם הם מכירים מקום בו נוכל למצוא מתורגמן לשפת ההימבה, שיוכל לבוא איתנו לסיבוב של יום בשבטים. מהר מאוד, כפי שמקובל באופוואו, קישרו אותנו למתורגמנית. מריה היה שמה והיא הייתה בת שבט לשעבר- שעברה לחיות ב"עיר הגדולה". הלכנו לישון, וכשהתעוררנו בבוקר יצאנו אל הסופרמרקט. כפי שהסבירה לנו מריאה, נהוג לפני הביקור בשבטים להגיע לסופרמרקט ולקנות מנחות של רצון טוב שאותן נגיש לשבט שנפגוש. אני מצאתי את הרעיון הזה כאלטרנטיבה מופלאה למה שקורה במפגשים עם השבטים של המדינות המתויירות יותר- קניה, טנזניה, ואפילו אתיופיה, שם אתה נדרש לשלם על כל מפגש, על כל תמונה, והכל בעצם מבוסס על "הצגה לתייר". בהימבה הכל היה שונה כל כך, אך מיד אגיע לזה.
נכנסנו לסופרמרקט של הכפר. נראה כמו שופרסל ישראלי לחלוטין רק כמה מראות חריגים שמחזירים אותנו מהר מאוד למקום בו אנחנו נמצאים. בנות שבט, חשופות חזה, ששערן משוח בחימר ועור של חיה מולבש על איזור חלציהן, עומדות בתור בין הקונים המערביים. לצידן עומדת אישה לבושה בדים צבעוניים רחבים ולראשה כובע מסורתי המדמה שור או שד, היא אישה משבט ההררו. קנינו מעט קמח וסוכר כמנחות וכשיצאנו אל החניון היו אלה הנשים משבט האובאמבו owambo שעברו מולנו עם אמירה אופנתית משלהן- הן לובשות חזייה מערבית צבעונית וחצאית חרוזים.
(כמו בשופרסל. נשים משבט ההימבה ונשים משבט ההררו)
נסענו עם מריה לכפר הימבה קטן שהכירה בקרבת אופוואו, וכשהגענו קיבלו את פנינו נשות הכפר. הגברים יצאו אל המרעה, מלבד זקן השבט כמובן. אני ניגשתי להסתובב בין הבקתות ולצלם בעוד הילה שטיילה איתי התחברה לנשות הכפר שרקמו צמות משיערה והדגימו איך הן מושחות חימר על שערן ועורן.
שבט ההימבה חי כמו שהיה לפני אלפי שנים (מלבד ההליכה לסופרמרקט). הנשים מורחות שיערן בחימר ומוסיפות תוספות צמר ליופי. כל אנשי השבט מורחים גם את עורם בחימר המעורבב בשומן צאן, זאת בכדי להגן עליהם מהשמש ומחרקים עוקצים. השבט מארח בסבר פנים ובאווירה כיפית. נשארנו עמם כשלוש שעות, ראינו את בישוליהם ומטלות היום-יום ונכנסנו לשבת עם בנות השבט בתוך בקתותיהם. חוויה אותנטית מהסוג שקשה למצוא, אפילו באפריקה.
(מפגש אותנטי. שיערן משוח בחימר ותוספות הצמר מחוברות מלמטה. צילום: גל זניר)
אטושה-
במרחק של כשעה וחצי נסיעה מאופוואו נמצאת הכניסה המערבית לפארק הלאומי אטושה. הפארק נחשב לאחד ממוקדי הספארי הטובים ביותר ביבשת אפריקה, אך בניגוד לרוב האחרים- כאן הוא אפשרי בנהיגה עצמאית! תדמיינו שאתם מסתובבים יום שלם באופן עצמאי בין בורות המים המושכים אליהם עשרות פילים, ג'ירפות, אריות וקרנפים (!). בלילה, הלינה מתבצעת באתרי קמפינג/בקתות במחנות מסודרים. במחנות אלה יש ספסלים הצופים אל בורות המים, גם בלילות. באחד הלילות זכינו לשבת על ספסל ולראות מולנו מלחמות של קרנפים זכרים, ממרחק של 4-5 מטרים (קיימת הפרדה). באותו הלילה צפינו בשבעה קרנפים שונים בבור המים, בפילים וג'ירפות. כל אלה נעלמו בבת אחת כשהגיעה משפחת אריות ללגום מהבור.
(ביום . צילום: גל זניר)
(ובלילה . צילום: גל זניר)
הערות:
נמיביה היא מדינה מודרנית כמעט לכל אורכה. היא מסודרת ומאורגנת, האפשרויות בה מגוונות והיא בהחלט מתאימה לטיול בכל גיל, במשפחות או בודדים.
את הויזה למדינה חובה להוציא מראש, לפני ההגעה אליה. אני ממליץ לעשות את התהליך עוד בישראל ולא במדינות שכנות.
ניתן לעשות את כל המסלול בצורה עצמאית כפי שאנחנו טיילנו בו, בפשטות ומבלי להיעזר בטיולים מאורגנים.
על הכותב-
שמי גל, בן 24, תושב המרכז. בעשרת החודשים האחרונים טיילתי לאורך אפריקה, מאתיופיה בצפון ועד לקייפטאון- לנקודה הדרומית ביבשת. עברתי באתיופיה, אוגנדה, קניה, טנזניה, זנזיבר, מלוואי, זמביה, נמיביה ומעט בדרום אפריקה.
במהלך הטיול לקחתי חלק בפרוייקט התנדבות עם בעלי-חיים, טיילתי גם לבד וגם בקבוצות תרמילאים ובסוף עבדתי מספר חודשים בהדרכת צלילה באחד היעדים שלאחרונה נעשה פופולרי- האי זנזיבר.
ממקימי מזונגו- קהילת תרמילאי אפריקה בישראל!