אז איך הגענו לשם?

בדיוק נחתנו באדיס והבנו שאנחנו לא יכולות לנסוע להרר, לפי המתוכנן, אלא אם בעוד שלושה ימים (שנראו לנו בזבוז של זמן), ובדיוק פגשנו שתי בנות שחזרו מעיירה קטנה וקסומה בשם דודולה. העיירה מפורסמת בשל הטרק המופלא שיוצא ממנה, ובשל צניעותה ויחסה החם לתיירים ובכלל.

בכדי להגיע לדודולה יש לעבור בששמנה (הזדמנות נפלאה להכיר את ראס למומבה), אך לא חייבים להעביר שם את הלילה- אפשר לתפוס מונית מתחנת האוטובוסים ישירות לדודולה. הייתי ממליצה להעביר יום יומיים אצל ראס, אם כי ניתן לשהות אצלו גם בדרך חזרה. אנחנו השארנו את החוויה שלנו אצל ראס לקינוח אחרי הטרק.

במונית מששמנה לדודולה התחלתי לשמוע צלילים שונים מפיהם של שותפיי למונית. ככל שהתקרבנו לעיירה, כך התקשיתי לתקשר עם הזולת. הגעתי למדינה חדשה.

​

ביטחון בדודולה –

אציין שאני וענבלי לא ידעני חצי דבר על הטרק, אפילו לא ידענו לבטא את השם ״דודולה״ נכון. אבל בתחילת הטיול תחושת הכל יכול אופפת אותי. דודולה רק הצדיקה תחושות אלו ומילאה אותנו בביטחון.

הגענו לתחנה מרכזית עיירת דודולה, נאמר לנו שיש גסט האוס קטן ויחיד בעיירה. או.קיי. מהתחנה יצאנו ימינה והתהלכנו על המדרכה עד שראינו את השלט "בלה מאונטיין הוטל". קיבלו אותנו בחום ואהבה וישר נתנו לנו חדר מקסים וצנוע עם מים חמים!!! (טיפות חמות, אבל היי, הן חמות). חבקנו את החדר בשמחה אבל הסקרנות ערבה לנו מבחוץ ולכן השארנו את הדברים בחדר וישר יצאנו לאכול. איזו עיירה קסומה! ממש מהאגדות. לא רחוק מהמלון, מהצד השני של הכביש, מצאנו מקום קטנטן וחמים והחלטנו לאכול שם. באיינטו (אנג'רה עם שלל רטבים צמחוניים) מפנק עם שתי כוסות בונה (קפה) לכל אחת ומרינדה מתוקה לקינוח עלו לנו 16 ביר (1.5 ₪ לכל אחת). הבנו שהגענו למקום הנכון. היחס הקר והמופקר לזרים נותר לו לבדו באדיס, וכרגע אפף אותנו מכול עבר יחס שעוד לא ידענו לזהות. אבל היה לנו כיף. בסוף הארוחה ניגש אלינו מקומי עם אנגלית רהוטה, ואנחנו לא מיהרנו לחשוד. חוסן, זהו שמו, שוחח איתנו במשך מספר דקות, שלאחר מהן התברר לנו שהוא מדריך של הטרק בדודולה והבעלים של המסעדה התקשר אליו להגיד לו שיושבות אלצו שתי פרנג'יות (תיירות, זרות) ואוכלות אנג'רה. מסקנה נחמדה חבריי היקרים – כשאתם מגיעים לדודולה, פשוט תגיעו! אין צורך במספרי טלפון, המלצות או חוות דעת. תגיעו, תאכלו אנג'רה, ופשוט ימצאו אתכם. חוסן הוסיף ואמר שאם לא היו מתקשרים אליו מהמסעדה, בעלי המלון כבר מתורגלים ועובדים בצמוד למדריכים. כל תייר שמגיע מצמידים לו מדריך שיספר לו על הטרק.

אנחנו מתלהבות מהעיירה, מהקלות שבה, ובחוסר השימוש בשרירי המוח. פשוט הגענו להכול התסדר לכל היותר ב20 דקות. החלטנו להקדיש את יום המחרת לשיטוט בעיירה וקניית מצרכים לטרק. אז אחרי שינה מצויינת ב"בלה מאונטיין הוטל" קמנו לבוקר רענן וצמא לבונה.

סבורני שהאוכל הכי טעים שאכלתי באתיופיה (מדברת רק על מקומי) נמצא בדודולה. חוסן לקח אותנו למסעדה שידועה כהרפתקה קולינרית ועם זאת עולה כמו כל מסעדה אחרת. יצאנו להסתובב בשוק ולקנות ירקות ופירות שלל מאכלים לטרק, מוכנות להפגין את כישרונותינו בהכנת אוכל זר. פשוט נהננו מכל רגע ביום הרגוע הזה והתכוננו למחר.