נכנסנו לכפר, כבר לא היינו באמצע המדבר בשממה, אלא באמצע המדבר בכפר. חיכו לנו מזרנים על הריצפה בחדר ורדרד, ועוד בונה. אוח, בונה. ביקשנו, אם אפשר, מקלחת הוט באקט, וקיבלנו. כמה מאיתנו נהננו מהמותרות. אחלה בחלה של פינוק, שאחריו נפתח בופה של אין ספור מאכלים (כן, ברובם מקומיים). פשוט מדהים! אנג'רה ועוד אנג'רה במגוון רטבים לועטים עד שאנחנו שבעים. שרים שירים של לפני הערש ולילה טוב.

אז כן, אני מתחילה את הפסקה (ואת היום) בעוד נסיעה, חשוב לי להדגיש שאת הנסיעות לא מרגישים באמת... אם אתה מוטש - נסה לשים ראש, זאת אם הנוף יקל עלייך ולא יפרוש בפניך את הדבר הבא הכי יפה שראית בחייך. והפעם היום בכותרת חולות. אז נכנסנו לעוד מדבר שנראה יותר מדברי מהקודם, אך הפעם חוצים את הדרך אנשים ומראות שאתה אומר לעצמך "די נו אין מצב, אני בתנך", בתי יענה רצים כדי לתפוס מחסה ממפלצות הג'יפים. עוצרים לאכול באיזה כפר. נוסעים שוב עד שמגיעים לנקודת התחלת הטרק. מחכים שיחשיך כדי להדליק פנסים ולהתחיל לטפס – סוף סוף קצת הליכה, הגב שלי כבר לועג לי וקורא לי פדלאה. תרמילים על הגב, בודקים שכל הציוד ישנו, ויאללה, ראבק צבאי של יחידת פרוייקט תן באתיופיה. 16 ישראלים, עקפנו את כל הקבוצות שקדמו לנו, כי יאלה – כבר 3 ימים אנחנו מחכים לדבר המופלא הזה שמחכה לנו בסוף הדרך. כבד לא כבד, חם, קר, חם... לא מעניין. ואנחנו הולכים, שרים שירים, צוחקים ובעיקר רצים. לא זוכרת אם זה היה 3-4-5 שעות אבל בסוף הגענו לקצה. רואים מרחוק אור אדום בוהק ושואגים אליו כמו נמרים.

טוב, הגעתי לחלק בו אני אמורה להסביר מה רואים כשמגיעים, אבל וותרו לי הפעם כי אני לא יודעת איך עושים את זה... אני רק אספר שהעיניים נרטבות שוב, אולי הפעם קצת יותר, אבל בעיקר לא מאמינים. שעות אני יושבת ובוהה בלבה הזאת שמתפרצת וכמעט נוגעת בי, ואני חושבת איזה צלקת מגניבה זאת, ואיזה סיפור לספר לילדים שעקצה אותי לבה אי שם בעולם, בזמן שעשיתי את הטיול הכי מגניב שאפשר.