מלכת שבא מחכה לביקורכם!

  • Twitter Social Icon
  • Facebook Social Icon

שם המחבר: רננה ינובסקי ואלון אייכנוולד

תאריך: 18.7.16

אתיופיה למטיילים

אז לפני שמתחילים כמה טיפים למטייל באתיופיה:

באתיופיה יש בית חב"ד באדיס אבבה. מומלץ ליצור איתם קשר לפני ההגעה, הם עוזרים בהמון תחומים, חפשו אותם בפייסבוק. אפשר גם להצטרף לקבוצת המטיילים הישראליים באתיופיה בווצאפ, תוכלו לשאול שם שאלות ולקבוע טיולים עם מטיילים נוספים וכך לחסוך עלויות.

תחבורה:

אתיופיה מדינה ענקית בה הכבישים לא לגמרי סלולים והתחבורה הציבורית שלה מסורבלת ולא נוחה – לא למקומיים ובטח שבטח לא למטיילים לבנים. כשהנסיעות ארוכות מאוד, מומלץ לשקול טיסת פנים. טיסות הפנים בחברת "אתיופיין איירליינס" מאוד נוחות,  נגישות ונמכרות ב50% הנחה למי שהגיע למדינה בחברת תעופה זו וכך יוצאות גם כדאיות כלכלית.

למי שבוחר לא לקחת טיסה פנימית, לרוב הערים המרכזיות מאדיס ובחזרה לאדיס ישנם אוטובוסים הנקראים "סַלָאם בַּס" או "סְקַיְי בַּס" שהם אוטובוסים נוחים יותר ובהם יש לכל נוסע מושב משלו, האוטובוסים לא עמוסים עד אפס מקום(!) ותקבלו אפילו מים וביסקוויט. לרוב, כדאי להזמין מקום באוטובוסים הללו מקום מראש, לפעמים יום לא מספיק ולפעמים אפשר לקנות עוד באותו הבוקר בו האוטובוס יוצא – תלוי בעומס ובביקוש. האוטובוסים האלו יותר יקרים, אך בעיקר בנסיעות של 10-12 שעות – מומלצים מאוד מאוד. אני הייתי ממליצה לקחת אותם גם בנסיעות של פחות שעות מפאת חוסר הנוחות, הצפיפות והשכנים הלא ידועים בתחבורה הציבורית הרגילה, אך זה כבר עניין לשיקולכם. סקיי בס מעט יותר זול מסלאם בס, אין לזה סיבה נראית לעין, שניהם מומלצים באותה מידה.

בנסיעות שבהן אין ברירה ונאלצים לקחת את התחבורה הציבורית.... נסיעה באוטובוס תעלה פחות כסף, אך לרוב תהיה יותר איטית וקצת פחות צפופה. האוטובוסים יוצאים מוקדם בבוקר (5:30-6:00) ורק בשעות האלו. לאחר מכן ניתן לקחת "מִינִיבַּאס", סוג של מיניבוסים, מפוצצים עד אפס מקום יותר יקרים ויותר צפופים. בתחבורה הציבורית ילדים, תרנגולים, עיזים וכל מה שהוא לא בן-אדם בוגר לא נחשבים לספירה, וכל סנטימטר הוא הזדמנות לדחוף עוד מושב, משמע: עוד כסף. (מי שרוצה להרחיב בקריאה על התחבורה הציבורית יכול לקרוא את המאמר "מטאטו הקסמים")

צאו מתוך נקודת הנחה שאם האתיופים רואים בן אדם לבן הם ינסו לקחת ממנו כמה שיותר כסף. ולכן הם יקחו ממכם יותר כסף לכל נסיעה. המלצה שלי – תשלמו אחרונים ותבדקו כמה המקומיים משלמים ורק אז תשלמו כמותם.

דבר נוסף בו הם ינסו לשחק כדי לקחת מכם יותר כסף הוא התיקים. באתיופיה קושרים את התיקים מעל לגגות האוטובוסים והמיניבאסים. נתקלנו בלא מעט פעמים בהם ביקשו מאיתנו כסף על זה שאנחנו עם תיקים גדולים. אין שום סיבה, אף אחד לא משלם על התיקים. מה שעשינו זה שאנחנו העלנו בעצמינו את התיקים לגג וככה באמת לא הייתה להם סיבה שנשלם להם (הם עדיין ביקשו, אל תחשבו שלא!) אנחנו מעולם לא שילמנו על תיקים בנסיעה.

מנהגים שצריך להכיר:

  • האתיופים אומרים "כן" בצורה מוזרה – סוג של הנהון בראש יחד עם נשיפה חזקה של אוויר. קצת קשה לתאר את זה, אבל אם תשאלו אותם שאלה של כן או לא והם ישאפו אויר בצורה מוזרה, כזו שתגרום לכם לחשוב "מה קרה?!" תבינו שזו פשוט הדרך שלהם להגיד כן.

  • השעות שלהם שונות משל שאר העולם. אצלם הזריחה היא ב6:00 בבוקר (שעון שלנו) והשקיעה היא ב18:00 בערב. לכן מבחינתם 6 זוהי שעת האפס ומשם מתקדמים: לדוגמא: 10 שעון שלנו יהיה 4 שעון שלהם ולכן תמיד תמיד תמיד חשוב לשאול my time or your time? ולעשות ווידוא: נניח קבעם ב13:00 שעון שלנו אז להגיד 1 שעון שלנו, 7 שעון שלכם. לוודא את זה כמה פעמים כי לנו היו כמה תקלות בגלל חוסר הבנה של הזמנים. גם לוח השנה שלהם  שונה, יש בו 13 חודשים בשנה והם בערך 8 שנים אחורה משאר העולם.

  • לא מדברים שם כמעט אנגלית. עכשיו זה נכנס להם יותר למודעות ולכן הצעירים בעיקר יודעים מעט אנגלית – הרוב ממש לא שולטים בשפה ומתקשרים בעיקר באמהרית.

  • אתיופיה מדינה מאוד לא מפותחת, גם ביחס למדינות אחרות באפריקה, אבל היא מתגאה בתרבות עשירה. יש להם את המאכל "האינג'רה" אותו הם אוכלים כל יום, כל היום, בכל מקום. יש להם מגוון רטבים אותם הם שמים ומבחינתם זה המאכל הטעים בעולם. יש להם את השירים שלהם (אותם שומעים בקולי קולות באוטובוסים) ואת סגנון הריקודים המיוחד להם.

  • סביר להניח שבאתיופיה לא תמצאו סופרמרקט, אבל כדאי לברר באיזה יום מתקיים השוק המקומי בו תוכלו להתארגן על הכל – אוכל, ירקות, חיות, כלי בית, בגדים ונעליים. אם פספסתם את יום השוק – תמתינו לשבוע הבא ובינתיים תסתפקו במה שיש...

  • אנחנו נתקלנו בכמה מקרי שוד. לנו באופן אישי גנבו את הפלאפון ואת המצלמה ופגשנו עוד מטיילים שנגנבו להם חפצים מחפצים שונים: ארנקים, דרכונים, כספים, אמגזיות – מכל הבא ליד. תשמרו על החפצים שלכם ואל תשאירו אותם ללא השגחה. תנעלו אותם.

  • יש בז'אז'ים באתיופיה (משום מה באדיס אין). בז'אז' זו מין מונית קטנה, פתוחה, כמו הריקשות בהודו. הם הכי זולים והכי נגישים.

  • בכל פינת רחוב אפשר לקנות ג'וּס – סוג של פרישייק אבל הוא עשוי ממש מפירות טריים. בד"כ השילובים הם אבוקדו ומנגו / אננס / פפיה. זה נשמע ממש לא מגרה ולא מפתה, אבל בתור מישהי שלא ממש מתחברת לטעם של האבוקדו – זה מדהים!! שווה לנסות. בעיקר אם מוסיפים מעט לימון. זה מעדן מקומי ששווה לטעום.
     

תקשורת:

אין הרבה וויפיי באתיופיה והשיחות יקרות. לכן מומלץ לקנות סים מקומי. יש רק חברה אחת שמוכרת כרטיסי סים – חובה להגיע עם דרכון כשרוצים לקנות כרטיס. חשוב לדעת שיש בבית חב"ד כרטיסי סים שמטיילים השאירו והם נותנים אותם בחינם, כדאי לשאול אותם לפני שהולכים לקנות (כמו כל בירוקרטיה, זה סיפור ועדיף לחסוך אותו אם ניתן)

כמעט בכל צומת ניתן לקנות "כרטיס טלפון" – קונים אותו לפי הסכום אותו רוצים להטעין את כרטיס הסים, מגרדים את המספר ומכניסים. משמש לשיחות, הודעות ואינטרנט.

השקעים באתיופיה הם שקעים כמו בארץ – רק של שני חורים ולא שלושה. אין צורך במתאם אבל קחו בחשבון שאם יש שלושה פינים, צריך מתאם.

תכנון הטיול:

אתאר את המקומות המומלצים באתיופיה לפי המסלול אותו אנחנו עשינו, זוהי המלצה בלבד וניתן לשנות אותה לפי הטעם והמצב רוח.

כפי שכתבתי, אתיופיה מדינה מאוד גדולה. אדיס אבבה ממוקמת בערך במרכז ומחלקת את אתיופיה לשלושה אזורים מרכזיים בשפת המטיילים: 1. "הצפון" 2. "הדרום 3. אדיס והאזור.

אנחנו נחתנו באדיס, עשינו את "הסיבוב הצפוני", חזרנו לאיזור אדיס ומשם ירדנו דרומה.

 

הצפון: אזור הררי, מלא צמחיה ירוקה, אגמים ומים.

בהר דר:

אחרי נסיעה של 11 שעות בדרך יפהיפיה (או בטיסה) מגיעים לבהר דר. עיר מקסימה על  אגם טאנה ומפלי הנילוס הכחול. בבהר דר 3 אטרקציות מרכזיות:

  1. טיול איים: על שפת האגם ניתן לקחת סירה ולעבור בין האיים הנמצאים באגם. על האיים תמצאו בעיקר כנסיות. יש סירה מאורגנת שיוצאת פעם או פעמיים ביום, מומלץ לסגור את זה יום קודם כדי להיות בקבוצה ולא לבד (ככה יעלה פחות). יגידו לכם שיכול להיות שתראו היפופוטמים. אנחנו לא ראינו...

  2. טיול אופניים: ניתן להשכיר אופניים, ולהסתובב איתם סביב האגם, לטייל באיזור וללכת לאן שרוצים באופן עצמאי. התשלום הוא כמובן לפי שעה.

  3. טיול מפלים: טיול למפלי הנילוס הכחול. ניתן להגיע בהסעה דרך סוכנות / דרך המלון בעלות של כ-300 ביר לאדם (60 ₪) או שניתן לקחת אוטובוס מקומי בעלות של 15 ביר לאדם (3 ₪). הנסיעה בדרך סלולה. כשמגיעים לתחנה האחרונה באוטובוס / איפה שההסעה מורידה ההגעה למפלים היא בעצם מעגלית – ניתן ללקחת ברגל מצד ימין, לחצות גשר, להגיע למפלים ולחזור מהדרך השניה בה צריך לחצות אגם קטן בסירה תמורת 10 ביר (2 ₪). אפשר כמובן לעשות גם הלוך חזור מאותה דרך. הדרך בלי האגם יותר צבעונית, עוברת דרך כפרים ורואים שם נוף יפה בדרך. הכניסה עולה 50 ביר לאדם אבל כשמציגים כרטיס סטודנט (או אפילו רב קו) זה יורד ל20 ביר.

צילום: שרון קרסו

מקומות ששווה להיות בהם בבהר דר:

קוריפטו ספא: מלון שווה בטירוף, אנחנו לא ישנו בו כמובן, רק הלכנו להתפנק בו במסאז' רציני. יש שם גם בריכה, מסעדה, מקלחות שוות ופינוקים נוספים. המסאז' שווה מאוד וזול! מומלץ.

Lake shore resort: מלון שווה מאוד על שפת האגם. אנחנו כמובן אכלנו רק במסעדה שם, מומלץ להגיע בשקיעה והמקום רומנטי, קסום ומהמם.

מבהר דר לקחנו אוטובוס של כ-3 שעות נסיעה לגונדר.

גונדר:

רבים שומעים על גונדר עוד לפני הטיול, וזאת בעקבות הקהילה היהודית שבעיר. מומלץ ללכת לבקר בה, לראות את תפילת השבת ואת האהבה שלהם לישראל.

בגונדר ישנו איזור ובו טירות המספרות על כל המלכים ששלטו באתיופיה. (אתיופיה מתגאה בכך שהיא היחידה שלא שלטו עליה). סוג של מוזיאון.

צילום: דניאל סבח

מגונדר יצאנו לטרק בהרי הסימיאן. אנחנו לא יצאנו דרך סוכנות, למרות שיש כאלה שעשו את זה דרך סוכנות וחסכו מעט כאב ראש אך כמובן ששילמו יותר.

 

הרי הסימיאן זה המקום היחיד בעולם בו ניתן לראות את קופי הג'ילדה!

צילום: דניאל סבח

מגונדר נסענו לדה-ברק שם משרדי הסימיאן, משם לוקחים "סְקַאוּט" (מלווה נשק, זה חובה) והוא יכול לשמש גם כמדריך. הטרק מאוד תלוי במה שבוחרים לעשות. אנחנו בחרנו לעשות ארבעה ימים ובגלל שטיילנו בעונה קרה יחסית ישנו בבקתות בדרך (הזהרו מפשפשים! תביאו שקי שינה). בעונה החמה יותר ניתן לטייל עם אוהל או לשכור אוהל מהם.

הנוף מהמם והטרק לא קל אבל גם לא קשה מאוד, ניתן גם לקחת אתון שתסחוב את הציוד (אנחנו לא לקחנו והסתדרנו). את האוכל וההתארגנות לטרק עשינו בגונדר, אח"כ כבר אין ממש איפה לקנות.

צילום: דניאל סבח

בסוף הטרק חוזרים לדה-ברק ומשם ממשיכים מזרחה למֶקֵלֶה. המליצו לנו לעבור בדרך באַקְסוּם בה יש את ארמון מלכת שבא ובכנסיות טרנגיריות שיש בדרך, אבל החלטנו לוותר ולנסוע ישר למקלה.

מֶקֵלֶה

מקלה היא עיר סטודנטיאלית וצעירה שאין הרבה מה לחפש בה חוץ מאשר לצאת למדבר דַנָקִיל הקסום והמיוחד.

למדבר הדנקיל אפשר להגיע רק דרך סוכנות: או דרך אבבה ABBABA  שהיא כבר מדברת עברית והיא מכונה משומנת היטב (ופועלת גם לא בעונה!) או עם נגאסי שעבד אצלה, עזב והקים חברה משלו. הטיול לא זול בכלל אבל עושים מחירים לישראלים והוא שווה כל שקל!.

הם דואגים שם להכל – שתיה (מים מינרליים ומיץ באיזה יום), אוכל, ג'יפ (עם מזגן!) וכו' וכו'. צריך פשוט להגיע. (מומלץ להביא כמה בגדים להחלפה).

הדנקיל הוא המקום החם ביותר בעולם (יהיו כאלו שיגידו ככה) וגם אם לא הכי חם – מאוד מאוד חם שם. ה-אטרקציה המרכזית היא טיפוס להר געש פעיל. בשום מקום בעולם לא תוכל לעמוד על שפתו של הר געש ופשוט לראות את הלבה מבעבעת בפנים בלי שום גדר או משהו שעוצר בינך לבין הכניסה הפנימה. זאת חוויה מיוחדת במינה וזה בעיקר שווה את הכסף.

צילום: רועי שקד

משם ממשיכים למדבר מלח, לבריכת מלח ול"אגמים צבעוניים" שנגרמים מכל מיני מינרלים הבוקעים מהאדמה. בדרך גם עוברים בכפרים מקומיים ונפגשים עם האנשים החיים שם.

צילום: רועי שקד
ואם יתמזל מזלכם תוכלו לפגוש בשיירת גמלים הנושאת מלח.
צילום: שרון קרסו

בסוף הארבעה ימים הללו חזרנו חזרה למקלה ומשם המשכנו ל"לליבלה".

לַלִיבֵּלַה

האגדה מספרת כי לפני שנים רבות שלט באתיופיה מלך ונגלה אליו בחלום שיום אחד יוולד לו אח בשם לליבלה והוא עתיד לרשת את כסאו. כשנולד הילד והפך לנער, ניסה להרעילו ולא הצליח ואילו לליבלה נס על נפשו והמלאכים לקחו אותו לירושלים. בירושלים התגלה אליו ישו ואמר לו כי עליו לחזור לעיר ולהפוך אותה לעיר של כנסיות. לליבלה אכן חזר לעיר והחל במלאכה. ממשיכה האגדה ומספרת כי האנשים עבדו כל יום בפרך וחצבו את הכנסיות מן האדמה אך בגלל שרצו להתקדם במהירות – המלאכים עזרו להם ביום והמשיכו לבדם לעבוד במרץ כל הלילה. והתוצאה אכן מרשימה – 12 כנסיות חצובות בתוך סלע אדום. זה באמת מחזה לא רגיל.

לליבלה נקראת "ירושלים של אתיופיה" – יש בה כל מיני כנסיות הנקראות בשמות של כנסיות בירושלים ואפילו כנסיית הזיתים על-שם הר הזיתים בירושלים. הם מאמינים שהנוף המשקיף בה דומה לנוף המשקיף מירושלים.

לליבלה היא עיירה חמודה מאוד, קטנה וציורית בעלת עליות וירידות כאשר הכנסיות חצובות בראש ההר. הכנסיות מיוחדות במינן ויש בהן מערכת מפותלת של מעברים תת קרקעיים.

כניסה לכנסיות עולה 50$ לאדם (!!!) והכניסה תקפה לארבעה ימים ככה שאפשר להעביר שאנשים שכבר היו (אין מה לעשות שם יותר מיום-יומיים גג). כשמגיעים לשם קופצים על התיירים הרבה מדריכים. אנחנו החלטנו לקרוא באינטרנט על הכנסיות ועקבנו אחרי קבוצת תיירים מבוגרים שקיבלו אותנו בשמחה לקבוצתם ללא  תשלום. מומלץ להביא פנס למעברים התת קרקעיים.

צילום: שרון קרסו

מלבד הכנסיות, מלליבלה אפשר לצאת לטרק ה"אַבּוּנַה יוֹסֵף" – טרק יפהיפה וירוק בין כפרים באיזור בו מתארחים אצל מקומיים. סוגרים את הפרטים מול מדריך מקומי בלליבלה (המלצות למדריכים אפשר לקבל מהגסט האוס / למטייל / קבוצת הווצאפ של המטיילים באתיופיה), קובעים איתו את מספר הימים, המקומות והתשלום – ויוצאים לדרך. כדאי בלליבלה להתארגן על ציוד, שקש"ים, אוכל וכו'.

למי שאין כח לעשות טיול ארוך והוא רוצה לראות נוף יפה וקרוב – ניתן לטפס ל"אשטן מריאם" – מנזר שנמצא גבוה גבוה על ההר. לא צריך להיכנס אליו כדי להנות מהנוף המהמם בדרך וכדי לקבל קצת מהשלווה שמציע המקום. (מי שכן רוצה להיכנס יצטרך לשלם 10 ביר).

מלליבלה נסענו חזרה לאדיס.

אדיס אבבה:

אדיס היא עיר ענקית, חיים בה קרוב לארבע מיליוני בני אדם. היא צפופה, עניה ובכלל לא מזמינה. באדיס עצמה אין הרבה מה לעשות ולא מומלץ להישאר בה הרבה זמן.

אני אציין כאן כמה נקודות, כמובן שיש עוד.

  • השוק הכי גדול באפריקה – "המַרְקֶטוֹ" בו ניתן למצוא ה-כ-ל. תשמרו על הדברים שלכם!

  • אֵינְטוֹטוֹ – תצפית יפה על כל איזור אדיס, יש גם מעיין קטן ומפל.

  • שוּרוּמֶדַה – שוק קטן ויחסית יקר למזכרות

  • מוזואין לוּסִי – האגדה מספרת שיש במוזיאון את הגולגולת הכי עתיקה שמצאו אי פעם

  • 2 קהילות יהודיות – אחת שמחכה לעלות לארץ ואחת שחיה שם ומורכבת בעיקר מעובדים ישראלים של השגרירות אך גם ממקומיים. יש בית כנסת נחמד וקטן.

  • איזור הפִּיאָצַה – מרכז העיר. אין שם הרבה מה לראות אבל זה איזור מרכזי בו מתקבצים רוב התיירים והתרמילאים בפרט.

מומלץ מאוד לכל מי שעובד באדיס לקפוץ לבית חב"ד לרב אליהו ולרבנית דבורה חביב. מכניסי אורחים ומסבירי פנים. הם יוכלו לעזור לכם להתמצא ולהסתדר. נוסף על כך, יש שם קלסר מטיילים מלא בהמלצות ובמקומות בהם כדאי לטייל. שווה הצצה.

אז באדיס עצמה לא רצינו להישאר הרבה זמן אבל כן רצינו להישאר קרוב. אז מה יש לעשות בסביבת אדיס?

 

דֶבְּרַה-זֶת

אנחנו נפגשנו עם קבוצה של תרמילאים ישראלים שכולנו רצינו להישאר יום אחד קרוב לאדיס. התלבטנו מה לעשות ובסוף לקחנו הימור ונסענו לדֶבְּרַה-זֶת. זוהי עיירה קסומה ושקטה ובה שבעה (!!) אגמים. קצת הסתובבנו באיזור ובסוף הגענו למלון מפואר שנקרא "קוּרִיפְטוּ" שם הציעו לנו חבילה ליום "הכל כלול" – ארוחת צהריים (ללא הגבלה, מבופה) + שתיה ושייט בקיאקים באגם. אנחנו היינו ישראלים ואחרי הארוחה ישבנו באיזו פינת חמד על שפת האגם עם נוף מהמם במלון, שמנו מוזיקה ברמקולים שלהם (באישור כמובן) וצירפנו את כל הצוות לריקודי עם. שילמנו קצת והם הוציאו לנו נרגילות, בירות ופירות. לאחר מכן יצאנו לשייט בקיאקים באגם שהיה מאוד כיף. כשיצאנו מהשייט כבר ערכו לארוחת ערב אז כיבדו אותנו בשייקים טריים ובלחמים עם תוספות. אכלנו קצת, נחנו ועלינו למעלה. גילינו שבמלון יש בריכה ומקלחות וקפצנו לבריכה ולאחר מכן למקלחת מפנקת עם מים חמים בשפע. אין ספק שהיה מוצלח מאוד! שווה להגיע בקבוצה גדולה. ותביאו בגדי ים!

אַמְבּוֹ - וִוינְצִ'י

אמבו זוהי העיירה ממנה ניתן להגיע לשמורת הטבע וִוינְצִ'י. לנו, לצערי, לא יצא להגיע לשם אבל ממה ששמענו וממה שמספרים זוהי שמורת טבע יפיפייה ששווה להגיע לשם ולראות מה יש בה. בטיול הבא נגיע לשם...

 

הָרַר

גם להרר, לצערי, לא יצא לנו להגיע אבל מהסיפורים של אנשים שהיו שם האטרקציה הכי גדולה שם זה להאכיל את הצבועים. אמור להיות מקום מעניין ונחמד.

מאדיס התחלנו לרדת דרומה והתחנה הראשונה שלנו הייתה בשׁוֹשַׁמָאנִי (או שׁוֹשַׁמָאנֶה, אף אחד לא סגור על ההיגוי המדוייק)

 

שׁוֹשַׁמָאנִי

יש סקיי באס וסלאם בס לשׁוֹשַׁמָאנִי! מומלץ להשתמש...

שׁוֹשַׁמָאנִי היא עיירה שבה רוב האנשים הם רסטפארים. בולט במיוחד רַאס-לַה-מוֹמְבָּה, הוא סודאני שהיה בישראל ומאוד אוהב ישראלים (וגם את עצמו...) יש לו אחוזה בה גרים הוא, משפחתו (עם אחת מארבעת הנשים שלו והילד ממנה) וכל העובדים שלו. חוויה להיות אצלו. קחו בחשבון שיש שם אחלה סוטול... אפשר להתקשר אליו לפני ולהגיד שבאים והוא ישלח איזה נהג בז'אז' שיבוא לאסוף אתכם מתחנה מרכזית. אצל ראס שווה פשוט להיות איזה יום ולהיות עדים לתופעה של עריץ. אפשר גם לישון אצלו המחירים לחדרים קצת יקרים אבל זה כולל גם ארוחות בשפע (יש אצלו שקשוקה, טחינה ולוף!), עם ריפיל ותוספות כמה שרוצים.

בבוקר ראס מציע כל מיני טיולים באיזור. אנחנו נסענו איתו ועם כמה משרתים שלו ל-ווּנְדוּ גֶנֶט – מעיינות חמים מהממים! זה מקום מהמם עם מים חמים באמת. אפשר להתקלח שם ואפשר גם רק לשחות. מומלץ להביא בגדים להיכנס איתם למים, מגבת, ובגדים להחלפה. משם אפשר להמשיך לתצפית על היפופוטמים. אנחנו לא הלכנו. שווה לברר אם באמת רואים שם היפופוטמים...

יש בשׁוֹשַׁמָאנִי גם מוזיאון של רסטפארים שמתאר מי הם ומה הם בדיוק. מעניין. יש הטועים ששם נולד בוב מארלי. אולי זה רק כדי למשוף תיירים ואולי הוא באמת חי שם איזה תקופה.

משׁוֹשַׁמָאנִי המשכנו להַוַואסַה.

 

הַוַואסַה

הַוַואסַה זוהי עיירה קטנה השוכנת על אגם. מאוד יפה וציורית, אגב, גם לשם מגיע הסלאם באס והסקיי באס. אין הרבה מה לעשות שם חוץ מלטייל על האגם ולצפות במגוון של ציפורים כמו מרבו ושקנאים שניתן למצוא אותם גם על העצים. זה מקום נעים ושווה להיות שם בשביל הרוגע. יש שם שוק דגים טריים ישר מהאגם וישנה אפשרות לעשות שיט (יקר נורא) באגם. אנחנו ראינו אנשים שנכנסים פנימה. לא נכנסנו מחשש לבילהרציה.

ישנו בהוואסה בגסט האוס שנקרא "סירקל אוף לייף" – circle of life ומשם נגנבה לנו המצלמה מתוך חדר נעול. אח"כ שמענו על עוד אנשים שנגנבו להם שם פלאפונים, ארנקים, שעונים וכו'. ממש ממש מולץ לא להגיע לשם ולהתרחק!!!

יש ממש על האגם (קצת אחרי סירקל אוף לייף) מסעדת דגים חמודה עם ילד חמוד שהוא ממלצר ועוזר למי שצריך. כדאי לקפוץ אם רעבים..

צילום: אלון ורננה איכנולד

מהוואסה המשכנו לדוֹדוֹלַה, שם יצאנו לטרק בהַרֵי הַבַּאלֶה – bale mountains.

הַרֵי הַבַּאלֶה

כשמגיעים לדודולה סוגרים את הטרק עם מדריך מקומי, מומלץ לעשות חלק מהטרק עם סוסים, זה נורא נחמד ולא מאוד יקר. גם כאן יש אפשרויות שונות למספר הימים של הטרק (2-7) וישנן אפשרויות רבות ללכת אותו. אנחנו בחרנו לעשות אותו ביומיים מפאת קוצר הזמן אז עלינו ביום הראשון עם הסוסים וביום השני חזרנו ברגל (הרוב היה ירידה...) אני דווקא הייתי ממליצה לעשות שלושה ימים ואז המסלול הוא מעגלי ולא הלוך-חזור.

הטרק עצמו פשוט מהמם!!! עוברים בדרך בין כל מיני כפרים והנופים פשוט מדהימים! גם האנשים שישנים אצלם בלילה הראשון פשוט מקסימים – הם הדליקו לנו מדורה שלא יהיה לנו קר והזמינו אותנו לשבת איתם, הדליקו לנו עששיות ודיברנו איתם בלילה.

כשירדנו מההר וחזרנו לדודולה עברנו בשוק שהוא צבעוני ומקסים. המדריך שלנו התלווה אלינו וזה עזר מאוד כי הוא גדול ואפשר ללכת שם לאיבוד...

צילום: אלון ורננה איכנולד

מדודולה חזרנו לשׁוֹשַׁמָאנִי ומשם המשכנו דרומה לאַרְבָּע מִינְץ'.

אַרְבָּע מִינְץ'

אנחנו לא מצאנו הרבה דברים לעשות באַרְבָּע מִינְץ', אפשר ללכת משם לראות מפלים אבל אנחנו החלטנו לוותר (3 שעות הליכה כל כיוון). סגרנו שם מדריך שיקח אותנו לשבטים (יותר זול לסגור משם ולא מאדיס, פשוט כי חוסכים את הנסיעה מאדיס לאַרְבָּע מִינְץ' שהיא יקרה). אַרְבָּע מִינְץ' זו עיר יחסית גדולה והלינה בה יקרה, כדאי לעשות שם קניות ואם צריך סידורים באינטרנט (אנחנו עשינו שם ויזה לקניה) והמשכנו משם לדוֹרְזֶה.

דוֹרְזֶה

בדוֹרְזֶה אין כלום ואני מתכוונת לכלום – לא חשמל, בקושי מים ושום אפשרות לקנות דברים. אנחנו ישנו ב"צהאי לודג'" שהוא קסום ומהמם ויש שם נוף מטריף ומשגע אבל אין שם כלום. יש להם גנרטור שפועל עד 10 בלילה ואח"כ חושך מצריים – כדאי להגיע מאורגנים. מהגסט האוס אחד העובדים יכול לקחת לסיור בכפר דוֹרְזֶה עצמו, שם רואים את החיים האותנטיים של האנשי השבט שמתפרנסים בעיקר מאריגת צעיפים ומחקלאות. מאוד מעניין ומאוד יפה. מי שמחפש כמה ימים של שקט עם נוף משגע – זה המקום!

צילום: אלון ורננה איכנולד

קבענו עם הנהג שסגרנו איתו שיקח אותנו לשבטים שיבוא לאסוף אותנו ישירות מדורזה ומשם ירדנו דרומה לאוֹמוֹ וַאלִי – לשבטים.

אוֹמוֹ וַאלִי – השבטים

צריך לקחת בחשבון שהירידה לשבטים יקרה יחסית ויש שתי אפשרויות: 1. לשלם על הכל מראש (כל המדריכים המקומיים, הלינה, האוכל וכו') 2. לשלם רק על נהג ודלק ואז בנפרד על כל דבר (כל מדריך, כל כניסה וכו'). אנחנו בחרנו באופציה 1 כי אחרי חודש וחצי באתיופיה רצינו נסיעה בג'יפ ששולמה מראש בלי לשלוף את הארנק בכל פעם. עניין של טעם. כדאי לנסות למצוא אנשים שאפשר יהיה בעזרתם "לסגור ג'יפ" של ארבעה וכך לחסוך עלויות.

המדריך אסף אותנו מדורזה והתחלנו בנסיעה דרומה לאומו ואלי. הרבה אומרים שזה כבר לא שבטים אמיתיים, שזה "ספארי אנושי", שזה לא באמת. מבחינה אישית, אותי זה מאוד עניין לראות את צורת החיים, גם את זה לא הכי אותנטי. אין מה לעשות, כדי לראות שבטים אמיתיים צריך ללכת לבד, בלי מדריך, למעמקי הג'ונגל ולחפש אותם. מי שחי קרוב לעיר או במקום שמגיעים אליו אנשים – סביר להניח שהוא כבר קצת נחשף לעולם. מבחינתי זאת עדיין אחת החוויות החזקות שחוויתי באתיופיה והיא גרמה לי להרבה חומר למחשבה.

אפשר בדרך לעצור בסוׁפְאוֹמַר, מערה שאפשר לשחות בה ויש בה עטלפים. אנחנו לא הגענו לשם כי זו הייתה סטיה גדולה מהמסלול אבל הבנו שזו חוויה נחמדה.

השבט הראשון שביקרנו בו היה השבט קוֹנְסוֹ  - שם לקח אותנו מדריך מקומי והראה לנו את החיים בשבט, את צורת הלינה, סיפר לנו על אורח החיים, על המנהגים היחודיים ואפילו נתן לנו לנסות להרים את האבן שמי שמצליח להרים אותה מעל ראשו זה סימן שהוא הגיע לבגרות – ויכול להתחתן! (אלון מספיק בוגר כדי להתחתן!) הסתובבנו קצת בין המקומיים, הקשבנו לסיפורים והיה מאוד מעניין לראות אותם.

צילום: אלון ורננה איכנולד

משבט הקונסו המשכנו לשוק שהתקיים באותו יום, אליו מגיעים בני שבט ההַאמֶר ובני שבט הבָּאנַה. שם הציעו לנו חפצים מחפצים שונים ואף שתיית "בירה" מקומית ישירות מהכל בו מכינים אותה, שאפשר לתאר את טעמה במילים כמו "מה זה?". הטעם שלה בכלל לא דומה לבירה שאנחנו מכירים. קיבלנו שם מגוון של הצעות מגונות (בעיקר הבנות) אבל זאת הייתה חוויה מעניינת.

צילום: אלון ורננה איכנולד

אין חולק על כך ששבט ההַאמֶר בו הנשים אדומות שיער וכל אנשי השבט צבעוניים ומקושטים בכל מיני צבעים הוא השבט המסביר פנים והמכניס אורחים בצורה הכי מקסימה מבין כל השבטים. הגענו אליהם לקראת ערב ואפילו נשאר לישון אצלם. כשירד הלילה שוחחנו עם בני המשפחה שאירחה אותנו (כמובן בעזרת מתורגמן), הם סיפרו לנו על אורח החיים, על טקס ה"בול ג'אמפינג" (קפיצה מעל שוורים בעירום כשהנער מגיע לבגרות ובינתיים מצליפים על גבן של בנות המשפחה) המייחד אותם, על מעמד האישה, דרך נשיאת האישה ועל אופן החיים בכפר. מרתק. ללא ספק. הם כל כך רצו לפנק אותנו עד שהם הציעו לשחוט לכבודנו כבש לארוחת הערב. כמובן שסירבנו.

בלילה החלטנו שלא לישון בתוך הבקתה עצמה, אלא מחוצה לה (בתוך הבקתה ישנים כמות גדולה של אנשים ומשמרים את האש כל הלילה כי לוקח הרבה זמן להדליק אותה). הם פרסו לנו עורות מובחרים של פרה (הבעיה שהמובחרים הם הכי מסריחים) בתור מזרן ללילה וכך הלכנו לישון. חוויית הלילה הייתה מעניינת, מלאה בקרקורי תרנגולות ובפעיית כבשים. אין מה לדבר על שירותים, צריך למצוא איזה שיח ובבוקר הם פינקו אותנו במים שאובים ישירות מהבאר על מנת שנוכל לשטוף פנים. בזמן הבוקר ישבנו בתוך הבקתה של המשפחה שאירחה אותנו – שהפכה מחדר שינה למטבח ולסלון והגישו לנו שם קפה. כלומר- מים חמים עם עלי קפה. יש מקום שמור לאבי המשפחה וכל השאר מסתדרים לפי מה שבא.

צילום: אלון ורננה איכנולד

השבט האחרון שביקרנו בו הוא שבט המוּרְסִי השבט שמושך אליו הכי הרבה תיירים בזכות הצלחות שהם נושאים בעזרת השפתיים ובתנוכי האזניים וזכות ציורי הגוף וצבעי הגוף המעניינים שלהם. הנסיעה לשם ארוכה ולא קלה וניתן לראות בדרך בבונים. אפשר להגיד שהם השבט הכי ממוסחר והכי פחות ידידותי לתיירים הלבנים והם דורשים כסף על כל תמונה. בכל זאת, לדעתי, מומלץ להגיע לשם רק כדי לחזות בתופעה של אנשים מעניינים ומאוד מאוד עניים. גם שם קיבלנו סיור ממדריך מקומי שהראה לנו את הבקתות שהם חיים בהם והסביר לנו על מנהגי השבט, מקורות הפרנסה שלהם ואופן החיים בכפר.

צילום: אלון ורננה איכנולד

בקיצור, אתיופיה היא ארץ מהממת! הצפון ירוק והררי, הדרום פראי בתולי. הנסיעות לא

קלות. תהנו, תנצלו כל רגע, תשמרו על המסורות המהממות שלהם, ותחזרו בשלום!

על הכותבים
אלון ורננה, טיילנו במשך כחצי שנה מאתיופיה במסלול דרומה עד דרום אפריקה, דרך קניה, אוגנדה, טנזניה, מלוואי, רואנדה, זמביה ודרום אפריקה. הטיול היה ירח הדבש שלנו שבו הם שילבנו טיפוסי הרים, ביניהם טיפוס הקילימנגרו והר קניה, ספארי בשמורות רבות בטנזניה וזמביה, וחיי קהילה ושבטים באתיופיה ודרום אפריקה.