אז לפני שמתחילים כמה טיפים למטייל באתיופיה:

באתיופיה יש בית חב"ד באדיס אבבה. מומלץ ליצור איתם קשר לפני ההגעה, הם עוזרים בהמון תחומים, חפשו אותם בפייסבוק. אפשר גם להצטרף לקבוצת המטיילים הישראליים באתיופיה בווצאפ, תוכלו לשאול שם שאלות ולקבוע טיולים עם מטיילים נוספים וכך לחסוך עלויות.

תחבורה:

אתיופיה מדינה ענקית בה הכבישים לא לגמרי סלולים והתחבורה הציבורית שלה מסורבלת ולא נוחה – לא למקומיים ובטח שבטח לא למטיילים לבנים. כשהנסיעות ארוכות מאוד, מומלץ לשקול טיסת פנים. טיסות הפנים בחברת "אתיופיין איירליינס" מאוד נוחות,  נגישות ונמכרות ב50% הנחה למי שהגיע למדינה בחברת תעופה זו וכך יוצאות גם כדאיות כלכלית.

למי שבוחר לא לקחת טיסה פנימית, לרוב הערים המרכזיות מאדיס ובחזרה לאדיס ישנם אוטובוסים הנקראים "סַלָאם בַּס" או "סְקַיְי בַּס" שהם אוטובוסים נוחים יותר ובהם יש לכל נוסע מושב משלו, האוטובוסים לא עמוסים עד אפס מקום(!) ותקבלו אפילו מים וביסקוויט. לרוב, כדאי להזמין מקום באוטובוסים הללו מקום מראש, לפעמים יום לא מספיק ולפעמים אפשר לקנות עוד באותו הבוקר בו האוטובוס יוצא – תלוי בעומס ובביקוש. האוטובוסים האלו יותר יקרים, אך בעיקר בנסיעות של 10-12 שעות – מומלצים מאוד מאוד. אני הייתי ממליצה לקחת אותם גם בנסיעות של פחות שעות מפאת חוסר הנוחות, הצפיפות והשכנים הלא ידועים בתחבורה הציבורית הרגילה, אך זה כבר עניין לשיקולכם. סקיי בס מעט יותר זול מסלאם בס, אין לזה סיבה נראית לעין, שניהם מומלצים באותה מידה.

בנסיעות שבהן אין ברירה ונאלצים לקחת את התחבורה הציבורית.... נסיעה באוטובוס תעלה פחות כסף, אך לרוב תהיה יותר איטית וקצת פחות צפופה. האוטובוסים יוצאים מוקדם בבוקר (5:30-6:00) ורק בשעות האלו. לאחר מכן ניתן לקחת "מִינִיבַּאס", סוג של מיניבוסים, מפוצצים עד אפס מקום יותר יקרים ויותר צפופים. בתחבורה הציבורית ילדים, תרנגולים, עיזים וכל מה שהוא לא בן-אדם בוגר לא נחשבים לספירה, וכל סנטימטר הוא הזדמנות לדחוף עוד מושב, משמע: עוד כסף. (מי שרוצה להרחיב בקריאה על התחבורה הציבורית יכול לקרוא את המאמר "מטאטו הקסמים")

צאו מתוך נקודת הנחה שאם האתיופים רואים בן אדם לבן הם ינסו לקחת ממנו כמה שיותר כסף. ולכן הם יקחו ממכם יותר כסף לכל נסיעה. המלצה שלי – תשלמו אחרונים ותבדקו כמה המקומיים משלמים ורק אז תשלמו כמותם.

דבר נוסף בו הם ינסו לשחק כדי לקחת מכם יותר כסף הוא התיקים. באתיופיה קושרים את התיקים מעל לגגות האוטובוסים והמיניבאסים. נתקלנו בלא מעט פעמים בהם ביקשו מאיתנו כסף על זה שאנחנו עם תיקים גדולים. אין שום סיבה, אף אחד לא משלם על התיקים. מה שעשינו זה שאנחנו העלנו בעצמינו את התיקים לגג וככה באמת לא הייתה להם סיבה שנשלם להם (הם עדיין ביקשו, אל תחשבו שלא!) אנחנו מעולם לא שילמנו על תיקים בנסיעה.

מנהגים שצריך להכיר:

• האתיופים אומרים "כן" בצורה מוזרה – סוג של הנהון בראש יחד עם נשיפה חזקה של אוויר. קצת קשה לתאר את זה, אבל אם תשאלו אותם שאלה של כן או לא והם ישאפו אויר בצורה מוזרה, כזו שתגרום לכם לחשוב "מה קרה?!" תבינו שזו פשוט הדרך שלהם להגיד כן.

• השעות שלהם שונות משל שאר העולם. אצלם הזריחה היא ב6:00 בבוקר (שעון שלנו) והשקיעה היא ב18:00 בערב. לכן מבחינתם 6 זוהי שעת האפס ומשם מתקדמים: לדוגמא: 10 שעון שלנו יהיה 4 שעון שלהם ולכן תמיד תמיד תמיד חשוב לשאול my time or your time? ולעשות ווידוא: נניח קבעם ב13:00 שעון שלנו אז להגיד 1 שעון שלנו, 7 שעון שלכם. לוודא את זה כמה פעמים כי לנו היו כמה תקלות בגלל חוסר הבנה של הזמנים. גם לוח השנה שלהם  שונה, יש בו 13 חודשים בשנה והם בערך 8 שנים אחורה משאר העולם.

• לא מדברים שם כמעט אנגלית. עכשיו זה נכנס להם יותר למודעות ולכן הצעירים בעיקר יודעים מעט אנגלית – הרוב ממש לא שולטים בשפה ומתקשרים בעיקר באמהרית.

• אתיופיה מדינה מאוד לא מפותחת, גם ביחס למדינות אחרות באפריקה, אבל היא מתגאה בתרבות עשירה. יש להם את המאכל "האינג'רה" אותו הם אוכלים כל יום, כל היום, בכל מקום. יש להם מגוון רטבים אותם הם שמים ומבחינתם זה המאכל הטעים בעולם. יש להם את השירים שלהם (אותם שומעים בקולי קולות באוטובוסים) ואת סגנון הריקודים המיוחד להם.

• סביר להניח שבאתיופיה לא תמצאו סופרמרקט, אבל כדאי לברר באיזה יום מתקיים השוק המקומי בו תוכלו להתארגן על הכל – אוכל, ירקות, חיות, כלי בית, בגדים ונעליים. אם פספסתם את יום השוק – תמתינו לשבוע הבא ובינתיים תסתפקו במה שיש...

• אנחנו נתקלנו בכמה מקרי שוד. לנו באופן אישי גנבו את הפלאפון ואת המצלמה ופגשנו עוד מטיילים שנגנבו להם חפצים מחפצים שונים: ארנקים, דרכונים, כספים, אמגזיות – מכל הבא ליד. תשמרו על החפצים שלכם ואל תשאירו אותם ללא השגחה. תנעלו אותם.

• יש בז'אז'ים באתיופיה (משום מה באדיס אין). בז'אז' זו מין מונית קטנה, פתוחה, כמו הריקשות בהודו. הם הכי זולים והכי נגישים.

• בכל פינת רחוב אפשר לקנות ג'וּס – סוג של פרישייק אבל הוא עשוי ממש מפירות טריים. בד"כ השילובים הם אבוקדו ומנגו / אננס / פפיה. זה נשמע ממש לא מגרה ולא מפתה, אבל בתור מישהי שלא ממש מתחברת לטעם של האבוקדו – זה מדהים!! שווה לנסות. בעיקר אם מוסיפים מעט לימון. זה מעדן מקומי ששווה לטעום.
   

תקשורת:

אין הרבה וויפיי באתיופיה והשיחות יקרות. לכן מומלץ לקנות סים מקומי. יש רק חברה אחת שמוכרת כרטיסי סים – חובה להגיע עם דרכון כשרוצים לקנות כרטיס. חשוב לדעת שיש בבית חב"ד כרטיסי סים שמטיילים השאירו והם נותנים אותם בחינם, כדאי לשאול אותם לפני שהולכים לקנות (כמו כל בירוקרטיה, זה סיפור ועדיף לחסוך אותו אם ניתן)

כמעט בכל צומת ניתן לקנות "כרטיס טלפון" – קונים אותו לפי הסכום אותו רוצים להטעין את כרטיס הסים, מגרדים את המספר ומכניסים. משמש לשיחות, הודעות ואינטרנט.

השקעים באתיופיה הם שקעים כמו בארץ – רק של שני חורים ולא שלושה. אין צורך במתאם אבל קחו בחשבון שאם יש שלושה פינים, צריך מתאם.

​

תכנון הטיול:

אתאר את המקומות המומלצים באתיופיה לפי המסלול אותו אנחנו עשינו, זוהי המלצה בלבד וניתן לשנות אותה לפי הטעם והמצב רוח.

כפי שכתבתי, אתיופיה מדינה מאוד גדולה. אדיס אבבה ממוקמת בערך במרכז ומחלקת את אתיופיה לשלושה אזורים מרכזיים בשפת המטיילים: 1. "הצפון" 2. "הדרום 3. אדיס והאזור.

אנחנו נחתנו באדיס, עשינו את "הסיבוב הצפוני", חזרנו לאיזור אדיס ומשם ירדנו דרומה.

 

הצפון: אזור הררי, מלא צמחיה ירוקה, אגמים ומים.

בהר דר:

אחרי נסיעה של 11 שעות בדרך יפהיפיה (או בטיסה) מגיעים לבהר דר. עיר מקסימה על  אגם טאנה ומפלי הנילוס הכחול. בבהר דר 3 אטרקציות מרכזיות:

1. טיול איים: על שפת האגם ניתן לקחת סירה ולעבור בין האיים הנמצאים באגם. על האיים תמצאו בעיקר כנסיות. יש סירה מאורגנת שיוצאת פעם או פעמיים ביום, מומלץ לסגור את זה יום קודם כדי להיות בקבוצה ולא לבד (ככה יעלה פחות). יגידו לכם שיכול להיות שתראו היפופוטמים. אנחנו לא ראינו...

2. טיול אופניים: ניתן להשכיר אופניים, ולהסתובב איתם סביב האגם, לטייל באיזור וללכת לאן שרוצים באופן עצמאי. התשלום הוא כמובן לפי שעה.

3. טיול מפלים: טיול למפלי הנילוס הכחול. ניתן להגיע בהסעה דרך סוכנות / דרך המלון בעלות של כ-300 ביר לאדם (60 ₪) או שניתן לקחת אוטובוס מקומי בעלות של 15 ביר לאדם (3 ₪). הנסיעה בדרך סלולה. כשמגיעים לתחנה האחרונה באוטובוס / איפה שההסעה מורידה ההגעה למפלים היא בעצם מעגלית – ניתן ללקחת ברגל מצד ימין, לחצות גשר, להגיע למפלים ולחזור מהדרך השניה בה צריך לחצות אגם קטן בסירה תמורת 10 ביר (2 ₪). אפשר כמובן לעשות גם הלוך חזור מאותה דרך. הדרך בלי האגם יותר צבעונית, עוברת דרך כפרים ורואים שם נוף יפה בדרך. הכניסה עולה 50 ביר לאדם אבל כשמציגים כרטיס סטודנט (או אפילו רב קו) זה יורד ל20 ביר.

מגונדר נסענו לדה-ברק שם משרדי הסימיאן, משם לוקחים "סְקַאוּט" (מלווה נשק, זה חובה) והוא יכול לשמש גם כמדריך. הטרק מאוד תלוי במה שבוחרים לעשות. אנחנו בחרנו לעשות ארבעה ימים ובגלל שטיילנו בעונה קרה יחסית ישנו בבקתות בדרך (הזהרו מפשפשים! תביאו שקי שינה). בעונה החמה יותר ניתן לטייל עם אוהל או לשכור אוהל מהם.

הנוף מהמם והטרק לא קל אבל גם לא קשה מאוד, ניתן גם לקחת אתון שתסחוב את הציוד (אנחנו לא לקחנו והסתדרנו). את האוכל וההתארגנות לטרק עשינו בגונדר, אח"כ כבר אין ממש איפה לקנות.