לצלילי תופים גדולים, אנחנו רוקדות בגשם עם התלמידים שלנו תושבי הכפר אקוסיה שבגאנה. ערב הפרידה התחיל ברגל שמאל, שכחנו את הכיסאות במרכז למידה בעיר השכנה ווינבה, גשם זלעפות בסגנון שנאמן ליערות הגשם הפרוסים לאורך הדרום של גאנה התחיל לרדת וענן של ספק ריחף מעל מסיבת הפרידה הגדולה מהכפר.

בזמן שאנחנו מחכות מתחת לגגון בהוסטל מרחק 20 דקות הליכה מהכפר מתקשרות אלינו החברות שכבר הספיקו להגיע אליו: "בואו כבר, הם מחכים רק לכן". אנחנו קופצות מהמקום ויוצאות אל הרחוב, נרטבות במידה שנראית לנו מוגזמת תוך כדי. במונית אנחנו נדחסות ארבע במושב האחורי, נוהל שכבר התרגלנו אליו בגאנה, שנהג המונית לא נראה מופתע ממנו ולו במעט.

רק שלושה חודשים קודם לכן הגענו לגאנה ויותר ספציפית לעיר ווינבה עם פרויקט "תן" של הסוכנות היהודית. "תן" בשונה מאחיו במחלקות השונות של הסוכנות, מבוסס על הרעיון של מה שנקרא תיקון עולם ולכן אינו מתמקד בעזרה לקהילות יהודיות, אלא שואף לעזור לקהילות בעולם המתפתח באמצעות הקמת מרכזים. המרכז הראשון הוקם באתיופיה, ואליו הצטרפו שניים נוספים האחד במקסיקו והשני שנפתח לפני כתשעה חודשים, בגאנה. המרכזים מנסים לעזור לאותן קהילות באמצעות פעילות חינוכית בריאותית וחקלאית.

השאלה מי תורם למי יותר, המתנדבים לקהילה או הקהילה למתנדבים, חוזרת ועולה בראש של כל מתנדב ומתנדבת שמגיעים עם עוד מחזור של התכנית, פעם בשלושה חודשים. בדומה להתלבטות שעולה גם בסופה של שנת שירות או אחריי עבודת התנדבות ארוכה עם הקהילהב, האם יותר תרמתי או נתרמתי מההחוויה הזאת?

​

98 אחוזי לחות

השעה היא כבר קרוב לארבע, נהג המונית מגיע קרוב ככל שהוא יכול לכיתה, או כמו שצופה מהצד עלול היה לקרוא לה: כמה ספסלים שבנויים מחצאי עצי קוקוס ולוח מחיק שמשמש גם צג להקרנת סרטים פעם בשבוע. בכיתה כבר מחכים לנו התלמידים, יחד עם ההורים שלהם וכמעט כל תושבי אקוסיה, מנגנים בתיאום בלתי אפשרי תוך כדי החלפת מנגינות מסונכרנת, על התופים והרעשנים.

הילדים מוסרים לנו רעשנים לנגן עליהם גם ואנחנו כמובן מצליחות פחות טוב מהתלמידים הכי צעירים שלנו, שהם אגב בני שנתיים. לאט לאט האווירה משתחררת ואנחנו רוקדות עם יתר תושבי הכפר שהגיעו להיפרד מהמורות שהגיעו אליהם לפני שלושה חודשים ועומדות להתחלף במורות חדשות שיעזבו גם הן וחוזר חלילה. והגשם ממשיך.

היום אנחנו כבר צוחקות על זה, אבל רק לפני 18 שעות חיכינו למונית וזרקנו מבטים חשדניים אל הסביבה ואל נהגי המונית, לא מבינות שנמל התעופה הוא דווקא אחד המקומות הבטוחים יותר בעיר הגדולה הזאת ושבעצם גאנה היא לא בירת פשע אפריקאית. אבל באותו רגע רק נחתנו באפריקה וכל אותן אזהרות של אימהות מודאגות ואבות שקראו יותר מידי אינפורמציה על אפריקה באינטרנט, צפו לנו בראש. כמו האמירה של אמא פולנית "לשים סוודר"...

​

בתיאום מדויק, דבר שנדיר להיתקל בו באפריקה, יבשת עם אזור זמן משלה, אנחנו יורדות במדרגות ופוגשות את המתנדבות האחרות שיוצאות משדה התעופה. כולנו הולכות ביחד אל שירן רכזת החינוך שתלווה אותנו בשבועיים הקרובים, שעומדת ללא ספק בהרבה יותר ביטחון מאיתנו ומובילה אותנו אל סוג של מונית שירות. במונית שמכונה בגאנה "טרו טרו" אין מזגן, למרות משאלות הלב העמוקות והנאיביות משהו שלנו.

היעדר מיזוג האוויר והחום והלחות שהצטברו במונית מוצפת התיקים, הופכים לאט לנסבלים פחות ופחות ואנחנו מגלות בפעם הראשונה אבל בטח לא האחרונה מאיפה אפשר להזיע בתנאים האלה. מאוחר יותר נצביע פה אחד שהמקום הגרוע ביותר להזיע ממנו הוא ה"בית שחי של הרגל", אם אתם לא יודעים מה זה, סימן שעוד לא הייתם במדינה סאב טרופית.  

מכל מקום התנאים הקיצוניים האלה לא הצליחו לשכנע את אחת המתנדבות להוריד את הפליז איתו היא הגיעה מהארץ. בימי האוריינטציה בירושלים הסבירו לנו שאנחנו מגיעות לתרבות שונה ושכשאנשים שמטרתם לתרום ובכלל כמי שרוצות להשתלב במרקם החיים של המקומיים עלינו לכבד את התרבות שלהם. שזה אומר בין היתר לא לשים גופיות, כי זה חושפני מידי. כך קרה שאת רוב הנסיעה היא היא העבירה בפליז. שבועיים לאחר מכן כנראה היינו משכנעות אותה להוריד את הפליז ולהסתכן בחמתו של כומר כלשהו וגם זה כנראה לא, אבל באותו רגע היינו חדשות, קצת מפוחדות ולגמרי לא מבינות איפה נחתנו.

​

הסתכלו עליי בשש עיניים

השעה היא שמונה בערב ביום שני, בימים כתיקונם בבית במודיעין לא סביר שאני אמצא את עצמי עייפה וועוד מפהקת בפה מלא. אבל רק חודשיים בגאנה וזו שעה שמסמנת שבגג בעוד שעתיים אני אמצא את עצמי בקומה העליונה של מיטת קומתיים, מכורבלת מתחת לסדין ומנסה למצוא בחלון רמז לבריזה שתעביר קצת את החום שמאוורר התקרה לא מצליח להפיג.

את הפיהוק המדובר תופסת מנהלת הפרויקט שלנו גוני, ואני ממהרת לשים עליו את היד ולהיראות עירנית קצת יותר לפני השיעור השבועי שלנו. למען האמת לא מדובר בשיעור אחד אלא שניים שאותם מעבירה גוני ועוד שיעור שפה שבו אנחנו לומדים טווי, שפה אחת מתוך עשרות שפות מדוברות בגאנה שאותה מלמדים בבתי הספר ולכן היא מוסכמת ומוכרת על ידי רוב הגנאים. טווי מלמדים אותנו מורים מקומיים מהאוניברסיטה לחינוך (שהם באופן אירוני בכלל סטודנטים לשפה הצרפתית). 

המרכז פעל בערך שלושה חודשים לפני שהגענו לגאנה בפברואר והילדים חיכו בכל יום שהוא יפתח. לא מעט פעמים הגענו לפני הזמן וחיכינו ליתר המתנדבות כדי לפתוח את המרכז. מתחת לחמש מתנדבות היה מעט מידי כדי להתמודד עם המון של ילדים שיוצא מדלתות הבית ספר ישר אל מפתן הדלת שלנו. בזמן שאנחנו מחכות בפנים הילדים היו הופכים פחות סבלנים, אם היו מתקבצים עשרה או עשרים מהם בחצר של המרכז ומתחילים לדפוק על הדלתות והחלונות

בנוסף לכל אלה ניסינו גם ללמוד ריקוד מכבאי מקומי מרובה כישרונות שיש לו להקת רקדנים מסורתית, אותה הוא מוביל ביד רמה. הוא נהג לבוא אלינו בימי שלישי ואז בימי רביעי, יחד עם עוד שני רקדנים נוספים שאני בטוחה שהיו צריכים לאמץ כל שריר בגופם רק כדי לא לצחוק בכל פעם שגוקה הכבאי נתן לנו לרקוד לבד.

מכל מקום יום שני הוא הסימן לסיום סוף השבוע ותחילת שבוע נוסף של עבודה אינטנסיבית. בשבילי, סיום סוף השבוע אומר שאני חוזרת למרכז הלמידה של הפרויקט שנקרא ה-"BOOKS AND THINGS", או בשמו המוכר פחות אך חשוב באותה מידה "החצר". המרכז הוא צבעוני ומזמין, מלא בספרים קוביות משחקי חשיבה ולצערי גם עכבישים שהשליטו בו טרור.

כמי שרוצה לחשוב שהסביבה חשובה לה, היו רגעים שבהם אני מודה שתפקידם החשוב של המפגעים העצומים האלה בשרשרת המזון, לא עניין אותי כשזרקתי עליהם את הדבר הכבד הקרוב ביותר שמצאתי. לא פעם הם הסתכלו עליי בשש עיניים נטולות רחמים אחרי שהערתי אותם משנתם באחד הספרים הארוכים שהילדים פותחים לעיתים רחוקות. מה שכמובן היה מאלץ אותי לשחרר צווחה שלא מכבדת את המעמד ולחכות שילד מבוהל כלשהו מהבית ספר ליד המרכז יבוא לעזרתי באבירות מקסימה. מה לא עושים בשביל הילדים ומה הילדים לא יעשו בשבילך.