? למה לא אוגנדה

  • Twitter Social Icon

שם המחבר: יעל ישראלי

תאריך: 23/07/2016

מאמר זה הוא חלק מסדרה של שלושה מאמרים שכתבה יעל על אוגנדה ופורסמו בבלוג הטיולים שלה 

"יעל יוצאת לטייל"

עוד מאמרים בסדרה, בבר הנגלל- כאן.

הר אלגון ואחרים, אוגנדה-

יש גל חדש במשפחה וכשאני מתכוננת לעזיבתי את דרום אפריקה, שניים מאחיי מודיעים לי שהם חוברים אליי לטיול קצר באפריקה. היעד: אוגנדה - הטיסות זולות יחסית, קרוב לארץ, מדינה קטנה וקומפקטית עם אפשרויות טיול שונות, מצב ביטחוני יציב, געגועיי הגוברים למזרח אפריקה ובעצם - למה לא אוגנדה?!

לפני שהם מגיעים אני רוצה להכין את השטח ולהכיר את אוגנדה לעומק. אני עוברת מסע מלא תלאות לאוגנדה, בגבולות מפוקפקים ואמצעי תחבורה מגוונים, אך לבסוף חוצה מטנזניה ונוסעת הישר לקַמְפָּלָה, בירת אוגנדה.

 

האוטובוס מקייפ טאון לנמיביה, בדרכי לאוגנדה
 מעבורת באגם ויקטוריה, בדרך מטנזניה לקמפלה

תיארתי לעצמי שהעיר תהיה עמוסה וסואנת, מתוכננת ובנויה ברמה נמוכה, בדומה לערים אפריקאיות גדולות אחרות. דמיינתי רחובות עמוסים במכוניות, אנשים וחנויות, בערך כמו בניירובי - כאלו שאפשר ללכת בהם אך בשעות מסוימות הם עמוסים במיוחד, בעיקר בשעות הערב כשאנשים מסיימים לעבוד ומוכרי בגדים, כלים ואוכל צצים בכל פינה, על כל פיסת מדרכה פנויה. אך קמפלה התבררה כקשוחה הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינתי.

אני מגיעה לעיר בלילה, כשכבר חשוך, אחרי שהאוטובוס נתקע בדרך כמה שעות. זה אף פעם לא נעים להגיע למקום בחושך, לא משנה כמה הוא בטוח וכמה אני מכירה אותו. בקמפלה, אפילו שני אלו אינם מתקיימים.

העיר לא נחשבת בטוחה במיוחד בלילה (אם כי לא מסוכנת כמו ניירובי או יוהנסבורג) ולא הכרתי בה דבר. לא ידעתי היכן האוטובוס יוריד אותי ואיפה כדאי להתחיל לחפש מלון לישון בו.

אני מצטרפת לבחור טנזני בשם צ'הצ'ה שמוביל אותי למלון בחלק העמוס והרועש ביותר בעיר. אין יותר מרכזי מזה. המחיר זול והתנאים בהתאם. אני מבטיחה לעצמי לעזוב את המקום הזה ברגע שאמצא כספומט ואהיה בטוחה שיש לי מספיק כסף לשלם עבור מלון שאוכל להרגיש בו בטוחה.

אני מתיידדת עם הבחור בקבלה, בחור צעיר בשם Medi, ומתברר לי שהוא במקור מאתיופיה. לא הייתי מנחשת זאת כיוון שגוון עורו שחור משחור והוא גבוה מאוד, בעוד רוב האתיופים שאני פגשתי גוון עורם היה חום בהיר והם היו אנשים קטנים יחסית.

Medi מסביר לי שהוא מגיע ממקום שנקרא Gambella, במערב אתיופיה, קרוב לגבול עם דרום סודן ולכן הוא דומה יותר לסודנים מאשר לאתיופים. זהו אזור שיעצו לי לא להגיע אליו בגלל המצב הביטחוני הרעוע. עוד כשהייתי באתיופיה, נהרגו 75 סטודנטים בהפגנה גדולה באזור זה של המדינה.

 ואני Medi 
 ואני Medi 

אם כן, מה הוא עושה בקמפלה? אולי הוא היגר לכאן בתקווה להרוויח כסף או להמשיך מכאן לאמריקה? אתיופים רבים חולמים על כך אך מתקשים לצאת מאתיופיה, בגלל התנאים המחמירים לקבלת ויזה עבור אתיופים, כמעט לכל מדינה בעולם (כולל אלו האפריקאיות). מסתבר ש-Medi הגיע לקמפלה בנסיבות אחרות, קשות יותר, ובמידה רבה - לא מתוך בחירה חופשית. לטענתו, ממשלת אתיופיה ביצעה רצח עם בבני השבט שלו ב-Gambella בשנת 2003, והוא ומשפחתו נאלצו לברוח מאתיופיה לדרום סודן. משנת 2003 (כשהוא בן 11 בלבד) ועד שנת 2013 חי במחנות פליטים בדרום סודן ובצפון אוגנדה. אביו, רופא במקצועו, נאסר באיזשהו שלב, נכנס לכלא בדרום סודן ושוחרר רק לאחרונה. Medi מדבר על אביו בהרבה אהבה והערצה אך גם בביקורת על כך שלקח שתי נשים, שיש לו מהן שמונה ילדים, אך הוא אינו מסוגל לתמוך בהם ולכלכל את כולם. הוא מראה לי תמונה של אבא שלו ואומר עליו כי "הוא כבר אדם זקן". "בן כמה הוא?" אני שואלת אותו . "בערך בן 45 - אדם זקן" הוא עונה לי.

אמו החליטה לחזור ל-Gambella לפני כמה שנים עם כמה מאחיו הקטנים, בעוד הוא ודודתו (בחורה בגילו שהיא אחותו הצעירה של אביו) קיבלו מעמד של פליטים באוגנדה ורשאים להישאר בה מבחינה חוקית אך הם אינם בעלי זכויות אזרחיות במדינה.

מדי וקרובי משפחה נוספים בקמפלה. דודתו הצעירה מצד ימין

בשיחות הרבות שעוד אנהל עם Medi בהמשך, יתבררו לי עוד פרטים רבים עליו: על חייו בעבר ובהווה ועל היחס של הממשלה האתיופית כלפי בני המיעוטים ואף כלפי הקבוצות הגדולות (כמו האמהרה וה-Oromo) במדינה.

הוא משתוקק ללמוד רפואה אך לא הספיק לסיים אפילו 12 שנות לימוד עד כה. הוא רוצה לחזור ללמוד אך כדי לעשות זאת עליו לשלם דמי לימודים ועם משכורת של 200,000 שילינג אוגנדי (שווה ערך לכ-70$) הוא לא מצליח לחסוך. כשאני מציעה לו לחזור לאתיופיה כדי ללמוד, שם לא יצטרך לשלם עבור הלימודים, הוא אומר כי הממשלה האתיופית מונעת מבני השבט שלו לרכוש השכלה. אם יגלו שהוא מ-Gambella ורוכש השכלה (בוודאי השכלה גבוהה) יכול להיות שיעשו לו משהו רע (כליאה, רצח וכו') או שלא יאפשרו לו לחזור ללימודים. על קבלת עבודה במשרדים ממשלתיים או בשירות הציבורי אין בכלל על מה לדבר.

העבודה הנוכחית שלו בקמפלה, בבית המלון המרכזי הזה, הצילה אותו במובנים רבים כיוון שהיא מעניקה לו מקום לישון בו (מקום שאינו מחנה פליטים), משכורת (אפילו אם זעומה) וחברים אתיופים רבים - בעל המקום הוא איש עסקים אתיופי ורוב העובדים במקום הם פליטים אתיופים. הוא בחור נעים, מנומס ואינטיליגנטי אך תקוע במציאות שקשה לברוח ממנה והוא עצמו מבולבל, לעִתים מדבר לא לעניין, חוזר על דבריו פעמים רבות ואינו אקטיבי בשום צורה שהיא.

הוא חוזר ואומר שאלוהים הוא שהציל את חייו ואלוהים הוא שיקבע את עתידו עכשיו. כאילו לו אין שום חלק בהחלטה הזו. אנחנו "מבלים" יחד במסעדות ובבתי קפה אתיופים - אוכלים אינג'רה ושותים Buna (קפה אתיופי) ואני נדהמת מגודלה של הקהילה האתיופיה החיה באוגנדה. האם הם כולם ברחו מהשלטון האתיופי הנוראי? או שרבים מהם עברו לכאן מבחירה ורואים באוגנדה מקום טוב יותר לחיות בו? אלו פנים שונות לגמרי לאתיופיה שהכרתי ואהבתי. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא רואים כמבקרים ארעיים במדינה. ידוע לי שהחיים באתיופיה אינם דבש אך לא ידעתי שהשלטון מתנכל לתושבי המדינה, מערים עליהם כל כך הרבה קשיים ומבצע פעולות הרג מכוונות כנגד קבוצות מסוימות. באתיופיה קיימות מספר קבוצות אתניות וזו השולטת היא האמהרה, על אף שאינם הרוב במדינה. עובדה זו יוצרת חיכוכים רבים וכנראה מעשי דיכוי קשים. אחד העובדים האתיופים שאני פוגשת במלון הוא מגונדר (מקורם של יהודי אתיופיה בארץ) ממוצא אמהרי דווקא, ואפילו הוא אומר לי כי "השלטון האתיופי אינו טוב". אני עוד אחווה בהמשך את קשיחותו של השלטון האתיופי על בשרי, אם כי למזלי הרב, במקרה שלי לא מדובר בחיים או במוות ולקשיחות הזו אין כל השפעה על מציאות חיי.

אם כן, מה קורה שם באתיופיה? כל פעם שאני פוגשת את Medi ואת חבריו האתיופים יש בי תחושה כבדה שפספסתי מלראות את הבעיות הקשות האלו במדינה - שאולי העלמתי עין, או שלא הייתי מודעת כלל לעניינים כל כך מהותיים. זה אמנם לא משנה את העובדה שפגשתי באתיופיה אנשים חמים וטובים, תמימים וחברותיים, ובכל זאת...

 

בוקר לאחר הגעתי לקמפלה, אני יוצאת למשימתי הראשונה - למצוא כספומט, מה אנחנו שווים בלי כסף?! זו היציאה הראשונה שלי לרחוב הקשוח ולמעשה אין לי מושג איפה אני נמצאת על המפה. אני אוזרת אומץ, יוצאת לעולם ומתחילה לשוטט בעיר. אני מסתובבת כשעה בעיר המטורפת הזו עד שאני מוצאת כספומט ומצליחה להוציא כסף (גם זה לא מובן מאליו במדינות עולם שלישי). אנחת רווחה. משם החיים קלים - אני עוברת למלון מכובד יותר, משיגה כרטיס סים מקומי ואחרי כמה ימי התארגנות בעיר הגדולה, אני נפרדת מ-Medi ויוצאת לדרך.

תחנה ראשונה: Jinja. הנילוס הלבן מתחיל את זרימתו משם ו-Jinja הפכה להיות בירת הספורט האתגרי במזרח אפריקה - הכול! החל מרפטינג ועד קפיצת באנג'י. אני מסתפקת בצפייה בנילוס האדיר המתחיל את זרימתו מאגם ויקטוריה ונהנית מהרוגע והשלווה של האגם אחרי כמה ימים קשים בקמפלה.

ג'ינג'ה ואגם ויקטוריה

משם אני נוסעת לעיר בשם Mbale שנמצאת במזרחה של אוגנדה, קרוב לגבול עם קניה. אני מארגנת משם טרק לפסגתו של Mt Elgon, מהצד האוגנדי הפעם. מדובר בעסק פשוט - אני משלמת ל- (UWA (Uganda Wildlife Authority שמנהלת את הפארק ומדריך יחכה לי למחרת בבוקר בשער שאחליט לצאת ממנו לטרק.

אחרי התייעצות עם המדריכים במשרד אני מחליטה להתחיל את הטרק דרך Sasa Trail ולצאת מהצד של Sipi Trail. המסלול הזה אמור לקחת חמישה ימים אך אני דוחסת אותו בארבעה ימים מפאת קוצר זמן (וחיסכון כספי). הימים יהיו ארוכים, הן מבחינת קילומטרים והן מבחינת שעות הליכה, אך כל זאת לא מרתיע אותי.

בבוקר הטרק אני נוסעת מ-Mbale לכפר קטנטן בשם Budadiri. זהו אחד משערי הכניסה לפארק ותחילת ה-Sasa Trail. אני מגיעה מוקדם בבוקר ומגלה שהפעם יֵצאו אִתי שני מדריכים ולא רק אחד אבל הם בדיוק מתארגנים. "הם ממש עוד מעט מגיעים..." אומר לי הבחור במשרד ואני מוכנה להמתנה של לפחות שעה - Africa Time.

שני מדריכים נשמע כביכול כמו מתנה - שניים שתורמים מהידע שלהם, כל אחד מזווית הראייה שלו; שניים שיוכלו לעזור לי אם אזדקק לכך; תחושת ביטחון גדולה יותר ועוד. אך אני גם חוששת מכך - הרי הם שניים "נגד" אחד - שניהם דוברי אותה שפה ומכירים מזה זמן ולכן השותפות ביניהם גדולה יותר, ייתכן שאני אשאר מחוץ לחבורה. חוץ מזה, אני בחורה אחת עם שני בחורים שהם פחות או יותר בגילי, והסיטואציה הזו של הטרק מזמנת לא מעט רגעים אינטימיים ופרטיים. זה מעולם לא הפריע לי, לעבור כל זאת עם מדריך גבר, אך שני גברים זה כבר משחק אחר. לצערי, החששות מתממשים ולמרות שרוג'רס וכָּרים הם בחורים נחמדים (וצעירים) עם כוונות טובות בסך הכול, במהלך ימי הטרק הרגשתי אִתם חוסר נוחות.

הטרק מתחיל בתוך "הקהילה" - הכוונה לאנשים ולמשפחות שחיים על גבול השמורה. רובם ככולם חקלאים ואנחנו עוברים דרך שדות של בצלים, תפוחי אדמה וכרוב. אנחנו לא מתעכבים עם אנשי הקהילה שעסוקים בשעה זו בטיפול באדמה, חפירה וליקוט של הירקות מהאדמה. במהרה אנחנו נכנסים לתוך היער וחוצים את גבול השמורה ומטפסים מעלה מעלה דרך Mudangi Cliffs שידועים גם כ - Wall of death.

הנוף הנשקף מראש Mudangi cliffs 

אנחנו עולים מגובה של 1,700 מ' לגובה של 3,500 מ', שם נמצא המחנה שלנו לשני הלילות הקרובים - Mude Cave Camp.

אנחנו עוברים בדרך את Sasa River Camp שנמצא לצד Sasa River. לאחר שחוצים אותו ומתחילים לטפס כבר ניתן לראות את הפסגה החדה של Jackson's Peak (בגובה של 4,165 מ') אך עדיין לא את Wagagai (בגובה של 4,321 מ') - הפסגה הגבוהה ברכס של Mt Elgon שעדיין מסתתר מאחורי Jackson's Peak.

כיתוב של תמונה
ג'קסון פיק נראה בבירור באופק (הבליטה מצד שמאל), ואילו וואגאגי עדיין נסתר מאחור

Mude Cave Camp נמצא בין עצים נמוכים, לא צפופים ויש בו פיסות דשא להקמת אוהלים ואף בקתות עץ קטנות ובסיסיות עבור המדריכים. המרחק מכאן ל-Wagagai הוא עשרה קילומטרים בלבד.

אנחנו מטפסים ל-Wagagai ביום השני של הטרק ומשקיפים משם על כל הרכס ועל הלוע העצום של הר הגעש הזה שהתפרץ לפני יותר משני מיליון שנה. הלוע הגדול של הר הגעש נוצר לאחר התפרצות של הר הגעש וקריסה כלפי פנים ליצירת מה שקרוי קַלְדֵרָה. זוהי הקלדרה השנייה בגודלה בעולם, מרחק של שמונה ק"מ מקצה אחד לשני. מסביב לקלדרה הפסגות של Mt Elgon - ביניהן Wagagi (בגובה של 4,321 מ') ו-Koitoboss (בצד הקנייתי בגובה של 4,222 מ').

 מבט לכיוון הקלדה והפסגות סביבה, לכיוון קניה; אני וכרים בפסגת וואגאגי

מ-Wagagai רואים בבירור את צורתה העגולה (יחסית) של הקלדרה וכן את הפסגות המקיפות את הלוע. במרכז הקלדרה עובר ה-Suam River שמהווה את הגבול הטבעי בין אוגנדה לקניה. אני מביטה אל Koitoboss - רק לפני חודשיים עמדתי על הפסגה ההיא בצד השני של הקלדרה ולבי נמלא געגועים לקניה שאני כה אוהבת.

 ואני Medi 
 על פסגת Koitoboss בצד הקנייתי - חודשיים בלבד לפני כן

בדרכנו חזרה למחנה אנחנו מספיקים לטפס גם ל-Jackson's Peak. החוקר הבריטי שהגיע לאזור בסוף המאה ה-19 היה בטוח שזוהי הפסגה הגבוהה ברכס וקרא לפסגה ולאגם שלרגליה על שמו (Jackson's Pool).

 Jackson's pool והנוף הנשקף מ-Jackson's pool

אנחנו חוזרים ל-Mude Cave Camp ללילה נוסף ויוצאים למחרת מוקדם בבוקר ליום ארוך של 37 ק"מ. אנחנו מתחילים את ההליכה ביום זה מעלה והולכים על שפת הקלדרה, דרך סלעי ענק ומצוקים תלולים. בדרכנו ל-Kajeri Camp, שמסמן את נקודת האמצע של היום, אנחנו עוברים באזורים פתוחים עם הרבה דשא. אחרי הפסקת צהריים ב-Kajeri Camp ורחצה בנהר לצדו, אנחנו נכנסים לתוך יער במבוק עבות וחוצים את נהר Sipi, שלבסוף נשפך ויוצר את Sipi Falls המפורסמים (אליהם אגיע בסוף הטרק). זהו יום של עליות וירידות חדות. מיד אחרי כל ירידה תלולה מגיעה עלייה תלולה עוד יותר. רק לקראת סוף היום אנחנו מתחילים לרדת בגובה. אנחנו ישנים באותו לילה לצד Tutum Cave, מערת מלח ענקית חצובה בסלע. היום האחרון הוא הליכה קלה ונינוחה של כ-11 ק"מ עד שער הכניסה לפארק. לאחר שאנחנו יוצאים משטחי הפארק אנחנו הולכים דרך בתים של אנשי הקהילה ואינסוף גידולי קפה. הקפה שגדל כאן מיועד ברובו לייצוא ומעט מאוד ממנו הוא לצריכה מקומית. תעשיית הקפה הגדולה החלה עם הגעתו של השלטון הבריטי לאוגנדה, בעידודו ובשליטתו, והיא נמשכת עד היום ומשמשת כמקור הפרנסה העיקרי עבור תושבי האזור.

לבסוף אנחנו מגיעים לכפר הקטנטן Sipi וכאן אני נפרדת בידידות מכרים ורוג'רס. הכפר הקטנטן הזה מפורסם בגלל סדרה של שלושה מפלים הנקראים Sipi Falls. הגדול והמרשים ביניהם הוא המפל השלישי, התחתון, והוא נשפך מגובה של כמעט מאה מטר.

אני יורדת לצפות במפל זה ולאחר מכן מתחילה לעשות את דרכי חזרה ל-Mbale, למקלחת קרה (מקלחת חמה באוגנדה זו פריווילגיה...) ובגדים נקיים.

 המפל השלישי והגדול ביותר מבין שלושת מפלי Sipi

אני ממהרת לצאת להרפתקה הבאה כיוון שהזמן דוחק ונותר שבוע בלבד עד ששניים מאחיי הגדולים נוחתים באנטבה. אני נשארת באזור של מזרח אוגנדה ומחליטה לנסות את מזלי ולהגיע לפארק הלאומי Kidepo הנמצא בקצה הצפון-מזרחי של אוגנדה, על הגבול עם דרום סודן. אני מחליטה לעבור בדרך הפחות מקובלת במזרח שעוברת דרך האזור שנקרא Karamoja ובו מתגוררים בני שבט ה-Karamojong. לא ידעתי רבות על ה-Karamojong וגם לא הרבה על החלוקה השבטית באוגנדה באופן כללי. השפה גם היא הייתה תעלומה עבורי. לפני שהגעתי לאוגנדה שמעתי כי השפה הנפוצה במדינה היא ה-Luganda ואני הגעתי עם הרבה מוטיבציה לדבר בשפת המקומיים. אך כשהגעתי לאוגנדה גיליתי כי בכל אזור ישנה השפה המקומית שלו והיא המדוברת בו, וכי לא כל תושבי אוגנדה יודעים Luganda. למעשה היא אינה השפה הרשמית במדינה והשפה היחידה שמאחדת את כולם היא האנגלית. אכן רוב תושבי אוגנדה יודעים אנגלית ברמה טובה יחסית, אך בכל זאת היה זה מוזר עבורי להסתובב במדינה אפריקאית ולברך את בני המקום באנגלית ולא באיזו שפה אפריקאית, כפי שהתרגלתי לסוואהילית בקניה ולאמהרית באתיופיה.

אני יוצאת מ-Mbale על אוטובוס לאחד מהכפרים של בני ה-Karamojong בשם Kotido. האוטובוס מלא עד אפס מקום - באנשים, בתיקים, בבננות ואפילו בתרנגולות. אני עומדת תחילה, תענוג מפוקפק בנסיעה של יותר משמונה שעות כשרובה בדרכי עפר, אך לבסוף כמה אנשים מצטופפים מאחור כדי לאפשר לי לשבת גם כן. אני מתיישבת ליד בחור בשם חסן, מהנדס במקצועו שמגיע ל-Kotido כדי להתקין צינורות שיובילו מים לתוך הכפר. הוא מספר לי על הקשיים בהשגת מים ובמציאתם באזור Karamoja. מעבר לעובדה שמדובר באזור יבש עם מעט מאוד גשם גם לא קיימת תשתית לתפיסת המים הקיימים ולשינועם. תושבי המקום, לרוב הילדים והנשים שבהם, נאלצים ללכת מדי יום יותר 4-3 ק"מ כדי למצוא מים.

מקורות המים הולכים ומדלדלים ומציאת מים נעשית קשה יותר ויותר. כשאנחנו מגיעים ל-Kotido אני רואה את המציאות היבשה הזו במו עיניי והיא מורגשת בכפר בצורה חזקה.

Kotido היא עיירה מאובקת וחמה, מרגישים את היובש באוויר. במלון שאני ישנה בו, מלון מכובד יחסית לאפשרויות האחרות בכפר (חסן לוקח אותי אליו בטענה שנשים צריכות מקום מכובד לישון בו, לא כמו גברים שיכולים להתמודד עם הכול), אין מים זורמים בברזים (למרות שיש ברזים) ואורחי המלון מקבלים מים במיכלים כדי להתרחץ וכדי להשתמש בשירותים.

נראה כי תושבי הכפר אינם מתקלחים לעִתים קרובות והם כולם מכוסים אבק וחול, מה שהגיוני במציאות שצריך ללכת יותר מארבעה ק"מ כדי למצוא מים - כל טיפה חשובה והמים משמשים לדברים חשובים ממקלחת.

הדרך המובילה ל-Kotido היא דרך עפר וגם הדרכים בתוך הכפר אינן סלולות. "בכיכר" המרכזית יש כספומט, פלא אמיתי עבורי כיוון שאין חוטי חשמל שמגיעים ל-Kotido. כל החשמל בכפר מיוצר בעזרת גנרטורים. כשאני יוצאת בערב לאכול, העלטה מוחלטת, מלבד מקומות מסוימים עם אור. אני בקושי מצליחה למצוא את דרכי למרכז העיירה ובחזרה לבית המלון.

 

בבוקר למחרת אני עולה על מכונית שלוקחת אותי ל-Kaabong, מרחק של כשעתיים נסיעה מ-Kotido. זוהי עיירה צבעונית וחיה בהרבה מ-Kotido. יש בה שוק שוקק ובני Karamojong רבים מסתובבים ברחובות. הם מזכירים לי את בני שבט Samburu, שהכרתי בטרק עם אסמאעיל וכן את בני שבט טורקאנה, בגלל התכשיטים הצבעוניים על גופם והתפאורה המדברית ברקע. למרות ש-Kaabong מוצאת חן בעיניי אני רוצה לעלות על מונית שתיקח אותי לעיירה הבאה, ממנה אצטרך למצוא איזשהו "סידור" כדי להגיע לפארק Kidepo, כיוון שאין תחבורה ציבורית המגיעה לפארק. ברגע שאני שמה את התיק שלי על המונית שמצאתי, מגיעה אליי בחורה צעירה בשם אמיליה ושואלת אותי אם אני בדרכי ל-Kidepo. אני עונה מיד שכן והיא טוענת שיש רכב שנוסע עד הפארק ויכול לקחת אותי. אני סקפטית בהתחלה וחושבת שלבטח מדובר באחד הרכבים של הפארק שיגבה ממני כסף רב עבור הטרמפ. היא מתעקשת שהנסיעה תהיה בחינם ואני מחליטה לנסות את מזלי וללכת לראות את הרכב במו עיניי. אני מדברת עם הנהג והוא אומר שייקח אותי בשמחה, אך יש מקום רק בחלק האחורי הפתוח של הרכב ונצטרך לחכות כמה שעות עד שנצא, כיוון שכמה מעובדי הפארק הגיעו לשימוע בבית המשפט בעיירה, והוא מחכה שהשימוע יסתיים כדי להחזיר אותם חזרה ל-Kidepo. כמה שעות הפכו להיות כמעט כל היום ואני דווקא שמחתי לבלות ב- Kaabong את היום, להכיר את בני המקום ולאכול אוכל מקומי. אני שואלת את אמיליה למה פנתה אליי והייתה מוכנה לעזור לי מיוזמתה. היא ענתה שלא רצתה שירמו אותי וייקחו ממני כסף סתם כך כשאני יכולה להגיע בקלות ובחינם ל-Kidepo. היא עשתה זאת למרות שבעלי המונית כעסו עליה מאוד כיוון שהם איבדו לקוחה. לעִתים קרובות באפריקה אני מדוכדכת מכך שמנסים לרמות אותי או תופסים אותי כאדם עם הרבה כסף רק בגלל צבע עורי, אך אנשים כמו אמיליה מוכיחים לי כי יש אנשים טובים בעולם והם אלו שתמיד מרוממים את רוחי. לקראת אחר הצהריים המאוחרים אנחנו מתחילים בנסיעה ובדרך אוספים בני כפרים שזו ההזדמנות היחידה שלהם לצאת מהכפר אל מרכזי המסחר הגדולים. הם כולם מחכים בדרך וקופצים על הרכב מיד כשהוא מגיע.

הרכב מביא אותי לכניסה לפארק הלאומי, שם המחנה המרכזי של עובדי השמורה, אך המחנה שניתן לישון בו נמצא במרחק של עשרים קילומטרים נוספים. באותו יום הסתבר לי שלפעמים צריך יותר מזל משכל (וכנראה מזל יש לי בשפע) ובדיוק כשאנחנו מגיעים לכניסה לפארק, יוצא רכב נוסף שלוקח אותי עד Apoka, המחנה המרכזי בשמורה עם סדרה של Bandas (מבני חמר עגולים עם גגות קש משופעים) ודשא גדול לקמפינג.

אני מקימה את האוהל שלי ליד השירותים אך עובדי השמורה מייעצים לי להתקרב למבנה המשרד כי ממש ליד השירותים מסתובב לו פיל, "חיית המחמד" של המחנה, שמרבה להגיע לשטח הקמפינג. בניגוד לדרום אפריקה, באוגנדה אין גדרות סביב הפארקים הלאומיים ואפילו לא באזורי הלינה בתוך השמורות. אם כן, המחנה שלנו פתוח לחלוטין ואכן בימים הבאים שאני מבלה ב-Kidepo, מגיעים במהלך כל היום בעלי חיים לתוך שטח המחנה - פילים, ג'ירפות, זברות, Warthogs ו-Waterbucks. יש שאומרים שאפילו אריות מגיעים בלילה אך למזלי אף אריה לא ניסה להיכנס לתוך האוהל שלי בלילות שישנתי שם.

 חיות בפארק הלאומי Kidepo: ג'ירפה, Jackson's Hartebeest, buffalo, Springbok

במחנה שוהים באותו זמן גם תיירים אחרים. אני מתיידדת אִתם והם מוכנים שאצטרף אליהם ל-Game drives, כדי לצפות בבעלי חיים. אני פוגשת במנהל המחנה שמתרשם מכך שאני מטיילת לבד ושהצלחתי להגיע עד המחנה והוא מציע לי לעבור לאחד מה-Bandas (מבני חימר עגולים עם גגות קש משופעים, אופייניים מאוד לאפריקה), באותו מחיר של הקמפינג. אני מקבלת את ההצעה ושוב נוכחת לדעת כמה אנשים טובים יש בעולם (עושה רושם שהרבה מהם נמצאים באפריקה)!

לאחר כמה ימים במחנה, אחת מקבוצות התיירים נוסעת לקמפלה ואני נוסעת אִתם. בלילה אנחנו עוצרים לישון בעיר בשם Gulu. אני חוזרת לקמפלה ופוגשת שוב את Medi. הוא מקבל אותי בשמחה ובאהבה ולמרות שקמפלה אינה המקום האהוב עליי, אני מרגישה שהגעתי למקום מוכר ובטוח בזכותו של Medi. קצת כמו בית. כמה ימים בודדים נותרו לי לחכות עד שארגיש מהו בית אמיתי. זה יקרה כשאקבל את שניים מאחיי הגדולים בשדה התעופה באנטבה.

קצת על הכותבת-

אני יעל, בת 26 ואני מטיילת באפריקה וברחבי העולם לבד. לפעמים אני פוגשת מטייל או מטיילת ומבלה אִתו או אִתה כמה שעות, אולי כמה ימים. ברוב הפעמים באפריקה היו אלו דווקא מקומיים שטיילתי אִתם ויחד העברנו את הזמן בטיולים ובשיחות. ​

אני אוהבת את הטבע ותמיד ישנה על הקרקע - באוהל הקטן שלי או פשוט תחת כיפת השמים.

האהבה הגדולה שלי היום, והייתה מאז ומתמיד, היא הטבע והטיולים הרגליים. אפריקה הוסיפה לזה גם אנשים! 

הטיול, ואפריקה בפרט, משנים אותי והופכים אותי לאדם רך יותר, מקבל יותר, והעיקר - מאושר יותר.​

כל יום עובר עליי משהו מסעיר אחר וכל יום הוא עולם ומלואו. לפעמים אלו דברים שמחים, לפעמים עצובים, לפעמים סתם דברים מצחיקים ומגוחכים. אך כל יום מעצב אותי מחדש.