מטאטו ההזדמנויות

  • Twitter Social Icon
  • Facebook Social Icon

שם המחבר: גל זניר

תאריך: 16.6.16

רשמים מהתחבורה הציבורית.

הרבה דברים יכולתי לספר על התחבורה הציבורית באפריקה. על הצפיפות והחנק, על הילדים שנערמים ומגיעים לשבת על רגליי, על זה שתמיד מושיבים את הביג-מאמות בצמוד אל המזונגו (האיש הלבן) עד כדי קוצר נשימה, או שהתרנגול שאיתי במטאטו (מונית שירות אפריקאית) בוחר לקנן דווקא בין הרגליים שלי. אבל אני נסעתי בתחבורה הציבורית הזו את כל הדרך מאוגנדה ועד לקייפטאון בקצה היבשת ואני טוען- אין דרך אחרת. בחרתי לספר לכם על רצף של כמה ימים, בהם הכל התחיל באוטובוס לילי אחד במערב אוגנדה.

(ילדים מקומיים על הרגליים. תחבורה ציבורית באוגנדה. צילום: גל זניר).

נפרדתי לשלום מחברים ישראלים שטיילתי איתם במשך כמה שבועות. הפרידות האלה תמיד חוזרות על עצמן בטיול גדול, אתה נקשר לאנשים, מתרגל אליהם ונהנה, ואז כמה ימים אחרי אתה שוב לגמרי לבד- בדרכך לחוויות חדשות.

עליתי על האוטובוס הלילי לפורט פורטל, העיירה הגדולה של מערב אוגנדה. כרגיל בתחבורה הציבורית, שוב לבד, שוב מוקף מקומיים שמסתקרנים מאוד מעצם קיומי ובאים לשבת לידי, לדבר. אבל הפעם אני, עייף. אחרי שלוש שעות נסיעה ואנחנו במרחק של כחצי שעה להגעה, מתיישבת לידי עוד אחת מהביג מאמות האלה. יש בינינו מושב פנוי אבל היא נצמדת אליי ומתחילה לדבר-

 

-"שלום, אני בטי"...    "כן כן, אהלן בטי."

 

-"מה אתה עושה פה?"... "אני מטייל בטי"

 

- "וואו, ואני שדרנית רדיו מפורסמת"....  "רדיו? אה, נחמד!" מעמיד פני מנמנם (באמת הייתי עייף).

 

-"אתה יודע מה? אני מחר משדרת את תכנית הבוקר שלי, אולי תגיע לבקר באולפן?"

 

-"הצעה מעניינת! אולי באמת אגיע! באיזו שעה?"...  "7!"

 

- "7??" מעיף מבט בשעון, רואה שמדובר על עוד ארבע שעות ומתחיל להתנשף.

 

-"כן. אם תרצה, זה נמצא בכיכר המרכזית, בתחנה של מחוז טורו".

 

כשעה וחצי מאוחר יותר (נו, תחבורה ציבורית באפריקה, עניינים מתעכבים מעט) וכמה שיחות אחרי-הגענו לתחנה הסופית, פורט פורטל. כשאני מגיע לפתח ההוסטל בו לנתי אני רואה ממש מעבר הרחוב שלט גדול "The voice of Tooro- radio station"- מעניין, זה ממש קרוב. אולי אלך. החלטתי לישון על זה...

 

בוקר מפציע ואני מתעורר מהורהר משעון מעורר, יאללה, נלך להעיף מבט ואז נמשיך בסידורים להמשך הטיול.

 

תחנת רדיו אוגנדית זו תופעה מעניינת, ואכן לא ידעתי למה לצפות. פאר הטכנולוגיה לא היה שם, אך תמונות של השליט הנוכחי של המדינה היו גם היו, ובכניסה לחדר השידור צריך להוריד נעליים- כדי שלא יהרסו השטיחים כמובן.  אני נכנס ובטי אומרת לי "ידעתי שתגיע! בוקר טוב, שינינו את כל נושא התכנית ל"שלום ומלחמה", זו תהיה תכנית שבה אתה עונה למאזינים על שאלות הנוגעות לארץ הקודש- ישראל!"

(בטי ושליט אוגנדה. צילום: גל זניר).

מצאתי את עצמי בשבע בבוקר, אחרי מעט שעות שינה, יושב ומשדר ב"תכנית הבוקר של בטי ודקו", עונה למאזינים על שאלות הנוגעות לארץ הקודש- ישראל, כשהם שואלים בלוטורו (שפת המחוז), בטי מתרגמת לאנגלית, ואני משיב.

אם אתם שואלים את עצמכם, אילו שאלות אנשים כבר יכלו לשאול בשידור הנוגע לישראל, הרי זה ברור לאוגנדים: "האם קיימת שחיטות בפוליטיקה בארץ הקודש?" "האם ישנם מקרים של HIV בארץ הקודש?" "איך אתה מטפל בנגע הזנות בארצך?" וכמובן שיא השיאים- "האם פגשת את ישו?", ועל הכל היה עליי להשיב ברצינות כ"נציג ישראל". משעמם ממש לא היה בתכנית הזו. מה גם שלאחר השידור שארך כשעה בו האזנו גם לשירים אפריקאיים עם קצב טוב, העבירו אותי לחדר ההקלטות של התחנה שם ביקשו שנקליט יחד כמה ג'ינגלים, באנגלית, בשפת הלוטורו, ו... בעברית! כך הגיע לתחנת הרדיו The voice of Tooro ג'ינגל שהם עוד משמיעים מדי פעם- "סוף שבווווע רגגגוע בVoooooice … of Tooro".

(משדרים ברגליים יחפות. . צילום: גל זניר The Voice of Tooro)
טעימה קטנה מהשידור
טעימה מהשידור TOORO FM - UGANDA
00:00 / 00:00

המום מהחוויה שחוויתי לוויתי למטה אל הרחוב על-ידי בטי. סיפרתי לה שאני רוצה לשכור אופנוע מקומי ולנסוע לאגמי המכתשים, איזור כפרי, ירוק ומופלא. בטי מיד אמרה שהיא תעזור לי בזה, ואכן, כעשר דקות לאחר מכן עצרנו נהג בודה-בודה (מונית-אופנוע) מקומי ובשיחה קצרה סיכמנו שאני אשלם לו כמה שקלים, ואקח את האופנוע לשלושה ימים שלמים!

 

חיבקתי את בטי, שהפכה לחברה טובה, ויצאתי להעמיס את האופנוע.

מספר מקומיים שראו אותי נאבק בקשירת התיקים ניגשו ועזרו לי בהעמסה. כששאלו מאיפה אני, השבתי שמישראל. "ווא! אתה הופעת הבוקר בתכנית של בטי ודקו! מדהים"

"מה שמדהים, זה שכל האנשים מאזינים כאן לרדיו." חשבתי...

 

השיחה קלחה עד שהתלקחה כשהגענו לדבר על ישו, שוב. התנעתי ונסעתי.

................................................................................................................................

;חופשי ומאושר ברוח האוגנדית, מטעי בננות ירוקים, שבילי אדמה חומים, כפרים וכפריים.

אגמי המכתשים, איזור בו נוצרו כמה וכמה אגמים מדהימים בתוך מכתשים וולקניים כבויים היה רק כ20 דקות נסיעה מתחנת הרדיו בפורט פורטל. לאחר כ15 דקות של אופוריה בנוף האוגנדי, מגיעה מכונית ממולי, אני כהרגלי נצמד לימין ו... בום-קראח.

"נכון, נוהגים בצד השני באוגנדה." מוצא את עצמי מתחת לפגוש המכונית, האופנוע מעליי.

מסמן לנהג לנסוע רוורס- אחורה, אנשי הכפר עוזרים לי להתרומם ולהתנער.

החלק הקשה היה לשכנע את עצמי לאחר מכן שאני יכול להתגבר על זה ולהמשיך לנהוג באופנוע לעוד יומיים וחצי שלמים. הפתרון היה, שוב- להניע ולנסוע.

הימים של אגמי המכתשים היו ימים טובים, בין אם בזכות האירוח של ג'וליאס בEnfuzi camp ובבית היתומים אותו הוא מנהל, הטיולים בין האגמים, מיץ הפסיפלורה הטרי שנסחט לשקיות ניילון (כמו שקיות שוקו, רק מיץ פסיפלורה בשקית סנדביץ' מקוררת) או קורס בישול פנקייקי-בננה שאירגנתי לעצמי מאחת מנשות הכפר שבישלה. כך או כך- נהנתי!

(אופוריה אוגנדית. צילום: גל זניר).
(פנקייק בננה כפרי ושקית פסיפלורה מרעננת. צילום: גל זניר).

לאחר שלושת הימים חזרתי, בשלום, לתחנת  The voice of Tooro. לומר שלום לדקו ולבטי. בצאתי מהתחנה תפס אותי דיוויד, טכנאי הסאונד, שראה שאני נושא עמי יוקללה.

"אתה מנגן? איזו גיטרה קטנה. וואו."..."כן, אני מנגן, זו יוקללה! תראה-"

 

"אתה רוצה אולי לבוא איתי? אני בדיוק נוסע לחזרה עם הלהקה המקומית שלי."

 

"וואו! ברור!" ההזדמנויות האלה נופלות מהשמיים באוגנדה.

 

הגעתי לג'ובאלני, מרכז קהילתי קטן ובו ספות וכלי נגינה, ממש כמו מועדון לנוער בארץ. שם חיכו על הספות, זמרים בחסד- להקת ג'ובאלני. גאלאסה, שאנטל, דיוויד, ג'יי פיז, דריי (שמאז הספיק להגיע לגמר של The voice האוגנדי) ואחרים. להיכנס דרך הדלת בחדר הזה הרגיש כמו לעבור לעולם מקביל שבו ההרמוניות מתחילת הסרט 'מלך האריות' מקיפות אותך מכל פינה. ההרמוניות בשירה שלהם היו כל כך יפות, אבל מה? הם לא ידעו לכוון את כלי הנגינה (שלחלקם אפילו חסרו מיתרים).

(מוקף בהרמוניות. ג'ובלאני. צילום: גל זניר).

אחרי כמה שעות של חזרה וכיף גדול של ג'אם משותף, הצעתי הצעה שהתבררה כדרמטית מבחינתם- "בואו נצא החוצה, נצלם אותנו מנגנים ואני אעלה את זה לאינטרנט". התגובות היו נרגשות והסתבר שמעולם לא תיעדו בשום צורה את המוזיקה שלהם, בטח שלא בוידאו ובאינטרנט. יצאנו החוצה, לימדנו את אחת הבנות איך מצלמים בעזרת הפלאפון וניגנו-

(הוידאו)

כמו שאפשר לראות, ההתרגשות מהצילום הייתה כזו גדולה, שאפילו אנשים שלא באמת ידעו לנגן ולא היו חלק מהלהקה הגיעו, כדי לעשות עצמם מנגנים. ראו את הבחור משמאל עם היוקללה שלי, הבחור שלצידו שעושה עצמו מנגן גם כן והבחור עם החולצה הורודה שרק עומד שם.

דיוויד הציע שאחזור בעוד כמה ימים אל העיר ואצא איתם לסיבוב הופעות בין הברים של פורט פורטל, וכך היה. חזרתי כמה ימים מאוחר יותר במיוחד בשביל זה וישר מהאוטובוס הגענו לבר הראשון וניגנו. אלו היו כמה ערבים כיפיים במיוחד וג'ובאלני קיבלו אותי ללהקה כאחד מהם.

(נפרדים אחרי אחת ההופעות האחרונות. צילום: גל זניר).

כך הסתיים לו שבוע וקצת עמוס חוויות הזויות.

דרך שידור ברדיו האוגנדי-רכיבה על אופנוע בכפרים-סיבוב הופעות עם להקה מקומית והמון חברים חדשים.

עליתי, שוב, על התחבורה הציבורית הקרובה ונסעתי מפורט פורטל. שוב ילדים על הרגליים, שוב צפיפות מחניקה ומעייפת, שוב אוטובוס לילה, שוב סקרנות של אנשים סביבי. ואז הבנתי-

כל השבוע הזה, כל החוויות הטובות, כל זה קרה תודות ל"כן" אחד קטן שאמרתי לפני שבוע, פה בתחבורה הציבורית. מעייפת ככל שתהיה, התחבורה הציבורית באפריקה היא המקום להכיר באמת את אנשי ונשות המדינה בה אתם מטיילים. "מטאטו ההזדמנויות" אם תרצו. דעו לאמץ את ההזדמנויות, לזהות אותן, ותגידו

"כן".

על הכותב-

שמי גל, בן 24, תושב המרכז. בעשרת החודשים האחרונים טיילתי לאורך אפריקה, מאתיופיה בצפון ועד לקייפטאון- לנקודה הדרומית ביבשת. עברתי באתיופיה, אוגנדה, קניה, טנזניה, זנזיבר, מלוואי, זמביה, נמיביה ומעט בדרום אפריקה.

במהלך הטיול לקחתי חלק בפרוייקט התנדבות עם בעלי-חיים, טיילתי גם לבד וגם בקבוצות תרמילאים ובסוף עבדתי מספר חודשים בהדרכת צלילה באחד היעדים שלאחרונה נעשה פופולרי- האי זנזיבר.

ממקימי מזונגו- קהילת תרמילאי אפריקה בישראל!