אם ובת- נמיביה משתי נקודות המבט
שם המחבר: קלר ברקאי ובתה אנבל למבז
תאריך: 30.8.16
בשנה שלפני תום הקבע של בתי אנבל היא שיתפה אותי במחשבותיה לנסוע לטיול של "אחרי צבא".
היעד: אפריקה
האמת היא שלא הופתעתי מכיון שלפני כ25 שנים נסענו אבא של אנבל ואני לחוף השנהב ,שם הקמנו פרויקט חקלאי ושהינו כשנה שלמה. התאהבנו ביבשת. זאת למרות שהיינו רק בחוף השנהב, קניה וטנזניה.
עם התקרב מועד הנסיעה של אנבל, ההתרגשות בבית גברה, הבנתי שמעבר לשמחה הגדולה וההתרגשות, אנבל עומדת להיות במקומות שונים לחלוטין מאלה שהייתי בהם בעצמי, וחווית אפריקה שלה תהיה שונה, עכשווית ומסקרנת.
לקראת סוף הטיול אנבל הזמינה אותי להצטרף אליה לתקופה שלפני פרק ההתנדבות עם בעלי החיים.
היא הזמינה אותי ל-
נמיביה
לפני התחלת המסע של אנבל, היא חברה למטייל נוסף כדי להיות איתו בטנזניה. הזמנתי את ההורים שלו לארוחת צהריים, שבת אחת, סמוך למועד נסיעתם, כדי שנכיר מעט. באותה ארוחה התפתחה שיחה ערה ועלו חששות רבים מצד ההורים שלו בכל הנוגע לבטיחות ולהיגיינה וביטחון האישי באפריקה.
מצאתי את עצמי מופתעת ומרגיעה. הסברתי שאני לא מרגישה מודאגת, שכללי ההתנהגות באפריקה לא מסובכים ושבעצם העיקר ביבשת הוא האנשים החמים, הנחמדים ומסבירי הפנים. אין כל צורך לסחוב ג'ריקנים של אלכוהול וחומרי חיטוי, צריך להקשיב לעצות הניתנות במרפאות המטיילים בעת החיסונים, לפתוח את הלב ואת הראש, לנסוע ולהנות.
אנבל נסעה. היא היתה איתי בקשר רצוף- או באינטרנט במקומות בהם היה ווייפיי, או בטלפון רגיל עם חבילת חו"ל אפריקה. והנה היא שחלמה לנסוע לתקופה ארוכה, מצאה את עצמה ,מהר מאוד, מעדיפה לטייל לבד (אישה צעירה) ביבשת השחורה, מבלי לחוש פחד משתק, ומתוך הרגשה שה"לבד" הזה מאפשר לה מפגשים אנושיים שלא היתה יכולה לחוות באופן אחר. מידי פעם היתה מספרת שהיא חוברת למטייל או מטיילים אחרים למספר ימים. תוך כדי הטיול היא חווה את עצמה מסוגלת להיות לבד, מסוגלת לשמור על עצמה, מסוגלת לקבל החלטות נכונות עבורה. הנה היא עוברת מטנזניה לזנזיבר ומשם לאוגנדה ומשם באופן ספונטני לאתיופיה ומתקרב המועד בו ניפגש בנמיביה. חלפו להם כבר חודשים רבים מאז התראנו, השמחה וההתרגשות גדולים.
(ההתרגשות והציפייה גדולים! אנבל בטיוליה ביבשת)
נמיביה היא אפריקה מתקדמת ומודרנית במובנים רבים אך בו בעת מאפשרת מפגשים מרגשים עם הטבע הייחודי והתרבות המהפנטת של השבטים בצפון המדינה. תכננתי מסלול לטיול המשותף של שתינו מבעוד מועד בעזרת מדריך טיולים נמיבי שנישא לישראלית ועבר להתגורר בארץ. איש לבבי ומקצועי מאין כמוהו ששמו הרמן. מצאנו עצמנו במקומות לינה מפנקים, ג'יפ מודרני, הסעות לשדה וכו'...
הפגישה המרגשת
התרחשה באדיס אבבה, אתיופיה, בשדה התעופה שם היתה נחיתת ביניים ומשם טסנו ביחד לנמיביה. הרגשתי שיש לי זכות לחבור אליה לטיול שלה ולפנק אותה בלודג'ים טובים לזמן קצר (שבועיים וחצי) ונזכרתי שכשהייתי בקניה-טנזניה בספארי לפני כ25 שנים וישנתי באוהל, הצצתי בלודג'ים מרחוק ואמרתי "יום אחד אחזור לכאן ויהיה לי מספיק כסף לישון בלודג' בורגני ומפנק", והנה היום הגיע... והוא הגיע עם אנבל!
נמיביה יפיפיה ועצומה ("קפיצה קטנה" זה 200-300 ק"מ), ממועטת בתחבורה ציבורית, ולכן קל יותר להתנייד באופן עצמאי עם רכב שכור בצורה עצמאית לחלוטין, או עם מדריך. הנופים מאוד מגוונים- שמורות טבע עם בעלי חיים מרתקים, דיונות ומדבר, אוקיינוס וחוף ים. לא חווינו בעיית בטיחות או היגיינה, אפילו לא פעם אחת.
עתה כשאנחנו מתארגנות לנסיעה להודו, המשמעויות הסניטריות הרבה יותר גדולות וההיערכות היא מאוד אפשרית אך מצריכה יותר תשומת לב.
(בעלי חיים מרתקים, דיונות ואוקיינוסים. נמיביה)
היבשת האפריקאית טרם נחשפה כיעד תיירותי במלוא עוצמתה. הבטחתי לאנבל ולעצמי שאחזור איתה גם לאוגנדה כדי שתראה לי חלק מן המקומות בהם הייתה וחייתה. ואני, מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה.
קלר ברקאי
לטייל עם אמא בנמיביה (גם אם זה ''רק'' לשבועיים).
אז פגשתי את אמא שלי בקונקשן של שתינו באתיופיה. הציפייה הייתה מותחת וחיכיתי לה מהרגע שבו אמרתי לה 'נתראה', עוד אז, כשנפרדנו בארץ. כשהגענו לנמיביה אסף אותנו מישהו משדה התעופה, איתו קבענו מראש, ונסענו לגסט האוס.
שכרנו ג'יפ והתחלנו את מסענו. ההגעה ממקום למקום לוקחת שעות ארוכות. מה שעזר הייתה ההכנה מראש של רשימת שירים בפלאפון ודיסקים. הנסיעות הפכו ליותר כיפיות כשאמא שלי ואני התחלנו לשיר.
אך הנסיעה הייתה מעניינת גם בלי השירה של אמא שלי ושלי, כי הנוף משגע! שטחים רחבי ידיים של טבע ומידי פעם רואים בעל חיים לא שגרתי משוטט בבר. יש הרבה מקומות שבהם אפשר לעצור בדרך ולהנות מפיקניק מעשה ידיכם. יש שולחנות וכיסאות, 'תחנות רענון' בצד הדרך.
(בעל חיים לא שגרתי משוטט בצידי הדרך)
המדינה המדהימה הזאת, הקסומה, הציבעונית והמהפנטת, שחיים בה כ-3 מיליון איש על שטח שכפול ביותר מ-20 משטחה של מדינת ישראל. מדינה שיש בה שלל עצום של מקומות לראות ואנשים לפגוש. מדינה שחיים בה שחורים ולבנים ביחד (יש היסטוריה ארוכה, מציעה לקרוא, להתעניין ולדבר עם מי שחי שם). מדינה ובה הרבה אופציות לראות בעלי חיים מקרוב, בעלי חיים שנמצאים בשיקום בכל מיני חוות מפוזרות ברחבי המדינה, ספארי שבו התיירים יכולים להיות הנהגים בעצמם! (אטושה), מדבר מרהיב ועוצר נשימה, ומה לא- פשוט מדינה מגוונת ומרהיבה!
כמות האטרקציות שהמדינה הזו מציעה היא בלתי נתפשת. ועוד לא הזכרתי את המפגש עם שבט ההימבה, עם הייחוד הרב שלו (אנשי השבט צובעים את עצמם באדום, יש טקסים מסקרנים ואורח החיים שלהם מעניין.) אפילו פגשנו בהם בסופר-מרקט המקומי, עושים קניות עם הלבוש הייחודי שלהם ובלי נעליים, השיער שמסודר באופן מיוחד והסקרנות שכל הסיטואציה ההזויה הזאת מביאה איתה.
(מפגש מרתק עם שבט ההימבה. גם בסופר-מרקט)
כל זאת ועוד מבלי להזכיר את השקיעות והזריחות המדהימות! הצבעים העזים והחזקים שמשאירים פה פעור מתדהמה. אך אולי החלק הכי חשוב הוא- האנשים במדינה הזאת. כל כך הרבה חום ואהבה,עזרה בלי תנאים, דאגה וחיוכים. אין סיכוי שתבקשו עזרה ומישהו יגיד לכם 'לא'. כולם יעזרו בשמחה ענקית ובלי לבקש תמורה.
החלק הכיפי בכל הטיול זה שהיה לי את אמא רק לעצמי, בלי אחיות שלי או מישהו שיפריע לנו. רק היא ואני.
מיותר לציין (או אולי לא), שאחרי שבמשך ארבעה חודשים טיילתי בכוחות עצמי, פתאום יש מישהו קרוב שמפנק אותי, משלם עלי, ואפילו ההתחשבנויות הקטנות ביני לבין עצמי פשוט נעלמו... פינוק אמיתי.
(פינוק אמיתי. אנבל ואמה)
לא הייתי יכולה לבקש חוויה יותר טובה בנמיביה, שמחתי מאוד שאמא שלי הגיעה, כיף לקבל הורה לתקופה קצרה במהלך הטיול. פתאום לא צריך לחכות לוויפי כדי לעשות שיחת טלפון ולספר איך היה ומה חוויתי- היא ממש פה לידי וחוותה את הכל איתי. וכל הדאגות נעלמות...
גם היא הרוויחה, אגב. היא ביקרה במדינה המדהימה הזאת וחוותה עוד משהו שלא הייתה חווה אם לא הייתי מטיילת שם. אני שמחתי מאוד, על הזכות לטייל עם אמא שלי ושיהיה משהו שהוא רק של שתינו.
נהננו מכל רגע ומהחוויות האדירות שחווינו שם.
אנבל למבז.