לטייל כאישה באפריקה
תמונת השער מהדרך לכנסיית אשטון מריה בלליבלה, אתיופיה.
שם המחברת: אנבל למבז
תאריך: 20.6.16
אישה באפריקה (?!)
כמה פעמים שמעתן את המשפטים: ''מסוכן שם!'',
''אבל את אישה, ואם יקרה לך משהו?'', ''אל תעיזי להסתובב לבד!''
והאהוב עלי- ''אולי תחליפי יעד??''
לי יצא לשמוע את המשפטים האלו אין ספור פעמים, בעיקר מחברים שפוחדים מאפריקה עצמה.
ובכל זאת- החלטתי לטייל לבד.
יש משפט ששמעתי לפני כמה שנים שאומר 'אין דבר העומד בפניך מלבד אתה עצמך',
רציתי לראות את אפריקה ולחוות אותה מנקודת המבט של האנשים שחיים בה, והדבר היחיד שעמד ביני לבין החלום שלי, היה אני.
הפחדים הציפו וקצת שיתקו אותי כי 'מה אם יקרה לי משהו? אני אישה לבד...'
החלטתי לפחות לנסות ובמקרה הכי גרוע אני עולה על מטוס וחוזרת הביתה.
לפעמים מסתכלים עלי בסקרנות כי אני לבנה, אבל לפעמים אני אחת מכולם וזאת ההרגשה הכי טובה ללכת במדינה זרה ולהרגיש בבית. רחוב אוגנדי
כשנחתתי בטנזניה עברתי את המשבר הראשון שלי: אנשים העבירו עלי ידיים,
ברחוב כשהלכתי ובמסעדות שישבתי.
הלם תרבות. (חשוב להבין שתופעה זו לרוב קורה מתוך סקרנות תרבותית, ושהמושג “מרחב פרטי” קיים בצורה שונה לחלוטין בתרבויות מסויימות ביבשת המדהימה הזו).
הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאמא בוכה. ותאמינו או לא אבל גם גברים וגם נשים יחוו מקרים כאלה למיניהם, אל תשכחו שאתן באפריקה והתרבות שונה.
סירבתי לבלוע את הגלולה המרה ולהשלים עם הנגיעות והמחסור במרחב הפרטי. רציתי את המרחב הפרטי שלי בחזרה, ולכן, לכל מי שאי פעם בא וניסה לגעת בי הסברתי שיש לי חבר- ואת זה הם מכבדים.
פשוט צריך למצוא את הנקודה או הסיבה שבעקבותיה הם יפסיקו. ניסיתי לדבר, להסביר ואפילו השוויתי את החוק שלהם לשלנו, אצלנו שופטים בבית משפט על דבר כזה, אבל אצלם אין דבר כזה על נגיעה סקרנית. (והייתי בטנזניה, זנזיבר, אוגנדה, אתיופיה ונמיביה. כמובן שהכל שונה בין מדינה למדינה ואני לא עושה הכללה).
שרון, אח שלה ואמא שלה, מארחים אותי בביתם בכפר ליד שמורת אלגון, אוגנדה
במהלך הזמן הרגשתי איך העצמאות שלי מתחילה להתפתח (ותאמינו לי שבשוק בתל אביב אני לא מתמקחת עם המוכר על המחיר), התחלתי למצוא את עצמי מתמקחת על הכל. העצמאות גדלה לכל אחד שמטייל ובפרט לכל אחד שמטייל לבד. אם זה לחפש אוטובוסים, מקומות לינה, הסתובבות ברחוב סתם בשביל לראות את המקומיים...
היתרון הגדול בלטייל לבד זה לפגוש עוד אנשים, להכיר אותם באמת לעומק, והידיעה שאני לא תלויה באף אחד בשביל פשוט להיות ספונטנית ולעשות מה שאני רוצה.
יום אחד פגשתי נערה באיזה כפר נידח באוגנדה שהזמינה אותי אליה הביתה. פגשתי את כל המשפחה שלה, הכנו אוכל ביחד (חוויה בפני עצמה) והייתי אצלם בבית שעות. הכל התחיל כי שאלתי אם היא צריכה עזרה בלסחוב עצים, ככה פשוט. והייתי לבד וזכיתי להחליט מה שהרגיש לי לנכון.
שייט בקווין אליזבת, אוגנדה
לאורך כל הטיול פגשתי אנשים שונים ממדינות שונות, שהוסיפו לחוויה התרמילאית, ותמיד כולם שאלו איך זה להיות אישה
ולטייל לבד??
בהתחלה הייתי חושבת כמה רגעים על תשובה, הרי נראה לי כל כך ברור.. מה שונה מגבר שמטייל לבד? הסכנות שאורבות לי אורבות גם לגברים, על כל המשתמע מכך.
אחרי הרגעים הארוכים שלקחתי לעצמי והשארתי את כולם במתח, עניתי שכיף לי, לא יכולתי לבקש חוויה יותר טובה לעצמי. העצמאות המטורפת, הקושי שמגיע ומחשל והאנשים שאני פוגשת בדרך.
''ואיך את מסתובבת לבד?'' הייתה השאלה השנייה.
כאן התשובה יותר מורכבת: ''אני לא מסתובבת לבד בחושך. ביום אני מסתובבת איפה שבא לי אבל בחושך.. לא לבד.''
''אז איך את מבלה?''
אז אני מבלה כשאני פוגשת תיירים או ישראלים, יוצאת איתם למסיבות ופאבים.. אבל לבד? בחושך? זה סיכון שהעדפתי לא לא לקחת.
אבל אל תגבילו את עצמכן! תמיד תיהיו זהירות, כמו בכל מקום בעולם, תעשו מה שיגרום לכן לחוש ביטחון בכל דבר. לא צריך להיות פרנואידים, אסור שהפחד ישתק. גם אם אני קצת חוששת זה לא מה שישאיר אותי בחדר, באתי לראות את אפריקה.
ואף פעם לא נשדדתי או הייתי קרובה לזה. התיק על הגב והכסף בפנים, ואף אחד לא התקרב.
החוויה הכי מפחידה והכי כיפיית. נסיעה על בודה בודה, נוהגים כמו משוגעים.
אבל אם אתם במדינה של משוגעים, התנהגו כמו משוגעים.
לטייל לבד אומר הרבה משברים שלא תמיד יש עם מי לשתף. יש פעמים שהכוחות נגמרים ובא פשוט לנוח לכמה ימים, בלי לטייל ובלי להסתובב. לתת לגוף קצת מנוחה ולראש להירגע רק מלחשוב איפה אני אשן מחר. ולפעמים בא לחזור הביתה לאוכל של אמא (האוכל באפריקה טוב, לא להיבהל. וגם בתור צימחונית היה לי תמיד מה לאכול).
הביטחון בטיול נובע ממי שמטייל ואיך הוא מרגיש בסביבה שבה הוא הולך. החלטתי ללכת בביטחון שהסתובבתי, דיברתי עם אנשים ולמדתי עליהם, על התרבות האפריקאית והסיפור שעומד מאחורי הבנאדם שעומד מולי.
וזכיתי לטייל לבד, זכיתי לא לחיות בתוך בועת המטיילים אלא באמת לחוות את המקום שבו אני נמצאת, לקבל החלטות לבד ולעשות מה שבא לי בלי להתחשב באנשים אחרים (אגואיסטי או לא, זאת המציאות).
והייתי מאושרת כשהסתובבתי לבד, לקחתי סיכונים בהרפתקאה שלי, וגם הייתי זהירה, הכרתי אנשים שעשו לי טוב ולימדו אותי שיעורים חשובים בחיים, והכי חשוב- למדתי להכיר את עצמי יותר טוב.
ושום דבר לא משתווה לסיפוק העצום שעשיתי הכל בעצמי, ההרגשה של ניצחון על החברה שלנו שמסתכלת לפעמים קצת עקום על נשים שרוצות לטייל לבד. אין מה לפחד, אנחנו לא שונות מאף אחד אחר. רק אנחנו עומדות בדרכנו. וברגע שתדרכו באפריקה- לא תרצו לעזוב.
כל אחת יכולה לעשות את זה!
בית ספר בנונגווי, זנזיבר. מפות מצויירות על קירות בכיתות לצורכי לימוד והעשרת התלמידים.
קצת על הכותבת
אנבל, בת 23, הטיול הוא הגשמת החלום שלי מאז אני ילדה ועשיתי אותו אחרי הצבא.
טיילתי במשך 5 חודשים בטנזניה, זנזיבר, אוגנדה, אתיופיה ונמיביה. נפגשתי עם התרבות האפריקאית, פגשתי אנשים מדהימים והתנדבתי עם בעלי חיים. לא יכולתי לבקש הגשמת חלום יותר טובה מזו.