אישה לבנה באפריקה
שם המחברת: חלי עטיה
תאריך: 10.7.16
אישה לבנה באפריקה
אז...לבד?
לאחר שהשתחררתי מהצבא, ב2009, החלטתי שאני נוסעת לאפריקה. חיפשתי שותפים בכל פלטפורמה שיכולתי למצוא, אבל את הכרטיס קניתי בלי לחכות לשותף המיוחל. בסוף, כשכבר הגיע תאריך הטיסה והבנתי שאין לי שותפים, לא נתתי לזה לעכב אותי, החלטתי להיענות לאתגר ונסעתי (על אף כל התחינות של אמא בשדה התעופה).
הגעתי לטנזניה ומרוב חששות המשכתי לחפש שותפים. שאלתי כל מטייל שפגשתי- לאן אתה ממשיך? בתקווה שהוא יגיד לי את אותו כיוון שתיכננתי. אבל כעבור כשבועיים-שלושה, התחלתי להבין שאני ממש נהנית מהלבד. אני קמה כל בוקר, עושה מה שבא לי וזהו. בלי לשאול שאלות, בלי לתאם ואפילו בלי לתכנן יותר מדי. וזה היה החופש בהתגלמותו. זה כלל המון עבודה של מציאת מידע על יעדים אפשריים שונים, דרכי תחבורה, התמצאות, מציאת מקומות לינה וכו', כי אין אף אחד שיעשה אותה בשבילי. אבל במקביל גם נוצרו אינטראקציות עם המון אנשים- מנוסעים שישבו לידי באוטובוס ועד למאמות שקניתי מהן אוכל, דרך המון המון מטיילים שלפעמים היו נחמדים ולפעמים מעצבנים, ולי הייתה את זכות הבחירה.
אז נכון, זה מאתגר, צריך להיות עירניים, וזהו. אנשים רעים יש בכל מקום, אני אישית נתקלת ברבים יותר כאן בארץ מאשר בכל מדינה אחרת בה ביקרתי.
Janjanbureh, The Gambia
הטיול לבד טמן בחובו הרבה יותר מאזהרות ותמיהות מהסביבה. זה פתח בפני עולם שלם של חוויות, אנשים ואתגרים שלא דמיינתי להיתקל בהם, זה לימד אותי כל כך הרבה דברים על עצמי ועל אחרים, זה חשף אצלי חוזקים נפשיים שלא ידעתי שהיו לי, ובנה וחיזק את האמונה בעצמי.
היו המון הצהרות אהבה, המון הצעות נישואין (אפילו בלי לשאול איך קוראים לי) ממקומיים שנורא קסם להם להתחתן עם בחורה לבנה. בהמון מקרים זה בא עם גישה של- אם את לבנה, יש לך כסף ולכן אני רוצה להתחתן איתך. המון ליטופים בשיער מנוסעות מזדמנות באוטובוסים (כי הוא כל כך שונה משלהן..). נגיעות בגוף (רק מבחורות וילדים) שגם הן מנסות להבין אם זה מרגיש שונה. המון ילדים שמתלהבים/בוכים. אבל זה היה קורה גם בלי קשר להיותי בחורה או לבד.
היו גם המון רגעים מאוד בודדים. בפעם הראשונה שהרגשתי רגע כזה הייתי דווקא במקום עם המון מטיילים, אבל כולם היו בקבוצות משלהם. אז ישבתי והתבאסתי ולא ידעתי מה לעשות, עד שאזרתי אומץ וניגשתי לכמה חברה שנראו נחמדים וזהו. זה היה כל כך פשוט וקל שהייתי ממש בשוק. וכשאין מטיילים אחרים בסביבה- יש מקומיים. וזה הכי כיף לחבור אליהם, לראות את התמונה הגדולה גם מנקודת המבט שלהם. ואפילו קצת לפעמים להרגיש בבית.
Fulacunda, Guinea-Bissau
הטיול הראשון נמשך 4 חודשים, בהם ביקרתי בטנזניה, מלאווי, זמביה, נמיביה, דרום אפריקה וסוואזילנד.
הטיול הזה גרם לי לאהוב את הלבד ולהרגיש בנוח עם עצמי ובעיקר גרם לי לרצות להמשיך לטייל, לכן כעבור 4 שנים ותואר, ארזתי תיק ונסעתי לשנה, חזרה לאפריקה. לבד כמובן .
הפעם נסעתי למערב היבשת, שהיה מבחינתי יעד מסקרן כיוון שלא ידעתי כלום על המדינות שם.
האתגרים שבטיול לבד לא נהיים קלים יותר בפעם השניה, אבל אולי הם קצת פחות מפתיעים.
Minibus, The Gambia
המערב הפרוע
מערב היבשת היווה אתגר גדול יותר מבחינתי מאשר החלק המזרחי והדרומי, בעיקר כיוון ששם אין כמעט מטיילים, ולכן גם אין ממש תשתית, בטח לא לתרמילאים. לכן גם ארזתי איתי אוהל, שיהיה.
במהלך שנה ביקרתי במדינות: סנגל, גמביה, גינאה-ביסאו, גינאה, סיירה לאון, ליבריה, חוף השנהב, בורקינה פאסו, בנין, טוגו וגאנה. לקינוח חזרתי לדרום היבשת וביקרתי במוזמביק, זימבבוואה, דרום אפריקה ולסוטו.
במערב, כמות התגובות ברחוב למראה בחורה לבנה שמתהלכת לבד גדולה יותר מהכמות שחוויתי בחלקים האחרים של אפריקה, אבל בעיקר ניסיתי לקחת את זה בהומור- לרוב זה אנשים שקוראים לי "לבנה" במילה המקומית, אז פשוט למדתי להגיד "שחור" באותה שפה ועניתי להם. זה הסתכם בגיחוך משני הצדדים וכל אחד המשיך בדרכו.
לעתים ההתמודדויות עם גברים היו לא מאוד פשוטות. המון גברים שהייתה לי איזושהי אינטראקציה איתם- נהגי מיניבוס, מוכרים בחנות וכו'- מיד שאלו אותי אם יש לי חבר. ואני כמעט באותה מהירות עניתי שאני נשואה. אם קראו לי "מדמואזל"- תיקנתי למאדאם. לפעמים גם שאלו אותי- אז איפה הטבעת שלך?
היה צורך להבהיר ללא כל מקום לטעויות שאני נשואה (למרות שאני לא) כי רק כך היה אפשר לקבל קצת שקט מאותם אנשים. לפעמים גם כשהבהרתי את העניין, עדיין היו מנסים להתקיל אותי בשאלות על "בעלי", איפה הוא? איך הוא הרשה לך להסתובב לבד?
במערב הרגשתי בצורה מאוד חזקה את הכמיהה של הגברים למצוא כלה/ספונסרית לבנה שתוכל לתת להם רמת חיים גבוהה יותר מזו שהם רגילים אליה (וגם להיפך- בחורות מקומיות שניסו לדוג ברשתן בחורים לבנים).
ראיתי מספר גדול של סיפורי אהבה יפהפיים בין זוגות מעורבים, אבל נתקלתי גם בהמון לבבות שבורים של (בעיקר) בחורות לבנות שהתחתנו "בגלל האהבה" וגילו לאחר מכן שלבחור יש עוד כמה רעיות וילדים שהוא שכח לספר עליהן.
אבל אלו הופכות להיות התמודדויות שבשגרה, ולא גובות המון מאמצים נפשיים.
קושי גדול מאוד שנתקלתי בו במדינות רבות במערב היבשת היה מציאת מקום בטוח ללינה. הקושי נבע בעיקר בגלל מכשולי השפה- ברוב המדינות השפה הרשמית היא צרפתית, בחלקן פורטוגזית, ובחלקן גם אנגלית. כיוון שאין ממש תשתית מותאמת למטיילים, כל יום צפן אתגר חדש- איפה אשן הלילה. היו מקומות שממש לא הצלחתי לתקשר עם אנשים, חרקתי שיניים, הסתובבתי בחום ברחבי העיר עם כל הציוד כדי לנסות למצוא מקום לישון בו. אם זה הוסטל מעופש או מקום לשים בו את האוהל. אבל בעיקר בגלל קשיי השפה לא הצלחתי. ובסופו של דבר, כשהצלחתי (כי כמובן- תמיד תמיד בסוף הכל מסתדר), נשברתי- מהרגשת הזרות, מהקושי, מהבדידות, מחוסר המידע (אף פעם לא ידעתי אפילו לאן אגיע מחר), מחוסר היכולת להבין ולתקשר. והחלק הכי קשה אבל הכרחי היה לאסוף את עצמי מחדש ולצאת החוצה, להכיר את המקום שאני נמצאת בו, לנסות לתקשר עם המקומיים למרות קשיי השפה, לבקש עזרה ועצות לגבי המשך המסע, ופשוט להנות מהרגע, כי כמו שדי מהר הבנתי-אין ממש מקום לתכנונים.
Monrovia, Liberia
בהמון מקומות שהגעתי אליהם, האופציה היחידה ללינה הייתה באוהל. אבל לא הייתי מוכנה לפתוח את האוהל בכל מקום. זה פרט שמעולם לא התפשרתי עליו- ביטחון אישי. ברוב המקרים, ברגע שהאדם איתו דיברתי ואני התגברנו על קשיי השפה, וסוף סוף הבינו שאני בסך הכל מחפשת מקום בטוח לשים בו את האוהל- מיד הבתים נפתחו, משפחות הזמינו אותי אליהן- לשים את האוהל בחצר או אפילו לשכוח מהאוהל ולישון אצלן בבית. גם עם האופציה הזו- הרגשתי בנוח רק כאשר היו עוד נשים בבית. לפעמים העדפתי את האוהל כיוון שנתן לי מעט פרטיות. ברגע שהתארחתי בבית- כל הילדים כרכרו סביבי כל היום, וכשהם הלכו לישון- כל שאר המשפחה כרכרה סביבי, כולם שאלו שאלות- עליי, על הטיול שלי, על ישראל ועוד כל דבר שעלה על דעתם באותו הרגע.
החוויה תמיד הייתה מדהימה, מחממת את הלב, משפחתית. היו גם חוויות לא נעימות, אבל הן תמיד הגיעו מהאנשים הבודדים, המיעוט שנמצא בכל מקום על הגלובוס, שהם לאו דווקא גברים, ולאו דווקא קרו לי בשל היותי בחורה.
עניין מאוד חיובי בלהיות בחורה לבד באפריקה- את תמיד מושכת תשומת לב. בתור בחורה לבנה- כולם ידעו שאני זרה, אין דרך להסתיר את זה. ובמקומות שאין הרבה לבנים- המקומיים תמיד זכרו אותי, אם הלכתי לטייל איפשהו- הם ידעו שהלכתי לשם. הם חיכו לראות אותי חוזרת. תמיד מישהו ידע איפה אני גם בלי לדבר ובלי להכיר. וזה גם נתן איזושהי תחושת ביטחון.
Bafata, Guinea-Bissau
בסופו של דבר, מעולם לא נקלעתי לסיטואציה מסכנת חיים. נהניתי מאוד, למדתי המון וגיליתי המון כוחות נפשיים. פגשתי אנשים שלא הייתי פוגשת אם לא הייתי לבד, חוויתי סיטואציות שמשפיעות עליי עד היום, חייתי את החיים בצורה שאי אפשר לחיות בשגרה היומיומית. זו חוויה מעצימה, מבגרת, שמומלצת מאוד למי שמתחברת לעניין.
לא חסרים עוד אינספור סיפורים וחוויות, אבל אסכם במספר חוקי ברזל שתמיד הקפדתי עליהם בשל היותי בחורה לבד:
-לא לצאת לבד בלילה בערים הגדולות (בכפרים קטנים זה היה נתון לשינוי, כתלות בהרגשה האישית שלי).
-לא לשהות לבד במחיצת גברים שאני לא מרגישה בטוחה איתם/ לא יכולה לסמוך עליהם.
-לא לישון באוהל בסביבה לא בטוחה (רק בסביבת בתים, משפחות או מישהו שמקבל כסף על הביטחון שלי).
-אם זה או לשלם יותר כסף או לא להרגיש בטוחה ב100% (גם אם זה רק בראש)- לשלם יותר כסף.
-לא להשתכר/ לאבד שליטה בסביבת אנשים שאני לא מכירה.
-להוריד פרופיל, לזכור שאני לבד בסביבה זרה, ולהקשיב תמיד לתחושות בטן.
-ועוד אחד חיובי להרפתקאות: איפה שחיים אנשים- גם אני יכולה להסתדר.
